תשובה:

מובא בגמרא[1], כי אין להניח מאכלים (בין חיים ובין מבושלים) או משקים מתחת למיטה, משום שרוח רעה שורה עליהם, אפילו אם היו מכוסים בכלי ברזל[2].

וגם אם כבר הונחו שם בטעות – אין לאכול ולשתות מהם בדיעבד, מכיון שרוח רעה השורה על מאכל, אף בדיעבד אין לאכול ממנו[3]. גם אם המאכלים היו צרורים וחתומים בקופסא או בבקבוק אין להקל, מאחר שרוח רעה זו שורה גם במקרה זה[4].

אולם במקום הפסד מרובה – יש להיוועץ ברב מורה הוראה.

[1] פסחים קיב, ב.

[2] שוע"ר הל' שמירת גוף ונפש ס"ז.

[3] אף שהלשון בגמ' ובשוע"ר הוא "לא יתן" כו', משמע שהוא רק לכתחילה ולא בדיעבד, הרי כללו יחד עם איסור אכילת שום ובצל הקלופים שעבר עליהם הלילה שאסורים אף בדיעבד, ומשמע שדינם שווה, אלא שנקט לשון חז"ל בזה. ואף שמובא בב"י יו"ד סי' ו שכל דבר שהוא משום רוח רעה מותר בדיעבד – כבר כתב החיד"א  בברכי יוסף יו"ד סי' קטז סק"י ובמחזיק ברכה יו"ד סי' ו סק"ג שאינה ראיה לנדו"ד, דשם מיירי ברוח רעה השורה על קנה שאמרו שלכתחילה לא ישחוט בו, אבל כאן הרוח רעה שורה על המאכל עצמו ולכן גם בדיעבד אסור לאכול ממנו. וראה בהרחבה שמירת הגוף והנפש סי' יד ס"ה ובהערות שם. וש"נ.

[4] שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' יג. שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קנט ולומד כן בשיטת אדה"ז. אכן בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' קלג העיר שרבינו אסר בצרורים וחתומים רק בשום וביצים הקלופים ולא גבי אוכלים ומשקים תחת המיטה – אבל כמבואר בהערה הקודמת, נראה שלמעשה אין לחלק ביניהם ולא נקט רבינו אלא לשון חז"ל. מה גם שכתב בבינת אדם שהדיוק מחופים בכלי ברזל הוא רק להורות שאין הברזל מבטל הרוח רעה, אולם גבי בצל וביצים מרחיב שרוח רעה זו פוגעת גם בצרורים וחתומים. וכן היתה דעת הרב אשכנזי ע"ה וכך גם דעת יבדלחט"א הרב ירוסלבסקי והרב אבישיד שליט"א.

תשובה:

מובא בגמרא, כי אין לאכול שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, משום ששורה עליהם רוח רעה, ויש בזה משום סכנה. אולם סכנה זו קיימת רק באם לא נותר בהן שרשם וקליפתם, אך אם נותר מעט משרשם או מקליפתם - אין סכנה באכילתן[1]. אך השאלה מה הדין באם כבר נשארו הביצים והבצלים קלופים כל הלילה, האם נאמר שהזהירות היא רק לכתחילה אבל בדיעבד אפשר לאוכלם או שמא נחמיר גם בדיעבד.

אכן, הגם שיש פוסקים שהקילו בדבר ומצאו פתרונות שונים כיצד 'לתקן' ולהעביר למפרע את הרוח הרעה שעל הביצים והבצלים, הנה פתרונות אלו ברובם אינם מוסכמים, מה גם שנסמכים על כך שזהירות זו כמעט ולא הובאה בספרי ההלכה, אך מאחר שאדמו"ר הזקן הביא את זהירות זו ודעת פוסקים רבים שאין להם פיתרון גם בדיעבד – אין להקל בדבר, בפרט שזהו ענין של סכנה. אם מדובר בכמות גדולה ובהפסד מרובה – יש להיוועץ ברב מורה הוראה.

[1] ראה נדה יז, א. שוע"ר הל' שמירת גוף ונפש ס"ז.

תשובה:

החמוציות הם ממשפחת פירות היער וגדלים על שיח רב-שנתי נמוך יחסית, גובה השיח בטבע הוא כמטר אחד, ובגידול התעשייתי הוא נמוך – כעשרה ס"מ בלבד. ולפיכך דנו הפוסקים האם ברכתם "בורא פרי העץ" או שמא "בורא פרי האדמה".
אמנם יש שנהגו לברך עליהם "בורא פרי האדמה", כיון שאין מחשיבים אותם כל כך לפרי, אלא לשימושים שונים, כמו מיצים ולפתנים וכדו'. אולם דעת רבים מהפוסקים ובכללם אדמו"ר הזקן שכל שמדובר בשיח שהוא רב שנתי, אף שמדובר בשיח נמוך – הרי הוא עץ לכל דבר ומברכים על פירותיו "בורא פרי העץ", וכך יש לברך גם על החמוציות, מה גם שצריכת החמוציות מצויה בעולם כפרי.
אין הבדל בברכה באם החמוציות טריות או מיובשות, ולעולם ברכתם "בורא פרי העץ", אולם על המיץ שלהם מברכים "שהכל".

תשובה:

הבצל לסוגיו הינו ירק, וככזה ברכתו "בורא פרי האדמה", אלא שיש הבדלים באופן אכילתו, לפעמים אוכלו חי, לפעמים אוכלו מטוגן ולפעמים אוכלו מבושל.
כאשר אוכלו חי, כיון שכך רגילים לאוכלו – ברכתו "בורא פרי האדמה", כן גם כשאוכלו מטוגן – מברך "בורא פרי האדמה", כיון שהטיגון רק משביח את טעמו. אולם כאשר אוכלו מבושל, כיון שהבישול מקלקל קצת את טעמו – ברכתו "שהכל נהיה בדברו".

תשובה:

פירות וירקות שראויים וטובים לאכילה בין כשהם חיים ובין כשהם מבושלים – ברכתם לא משתנה כשהם מבושלים, גם אם רוב העולם לא מבשלים אותם, על הפירות מברכים "בורא פרי העץ" ועל הירקות "בורא פרי האדמה".
אולם באם כשהם מבושלים טעם פחות טוב מכשהם חיים – ברכתם משתנה ומברכים עליהם כשהם מבושלים ברכת "שהכל נהיה בדברו". ואם בשלם אחר כך באופן אחר ונשתבח טעמם – מברך את ברכתם הרגילה.
באם הבישול משביח את טעמו של הפרי, אף שניתן גם לאוכלם חיים אלא שלא רגילים בכך – ברכתם כשהם חיים "שהכל נהיה בדברו" ואילו כשהם מבושלים – מברכים את ברכתם המקורית, "העץ" או "האדמה".
הדבר נתון לשינויים ברגילות בני האדם באותו הזמן. ולכן, הגזר, לדוגמא, מובא בהלכה שברכתו כשהוא חי "שהכל" וכשהוא מבושל "האדמה", כיון שבעבר היו רגילים לאוכלו רק מבושל, אולם כיום, שרגילים לאוכלו חי – ברכתו היא "בורא פרי האדמה", בין חי ובין מבושל.

תשובה:

הפוסקים דנו אודות ברכתם של פירות עצים נמוכים, אשר גזעם וענפיהם מתחלפים משנה לשנה, האם ברכתם היא "בורא פרי העץ" או שמא אינם בגדר אילנות כלל לענין זה וברכתם "בורא פרי האדמה".
אכן, עצים כאלו שאין להם ענפים כלל והפרי יוצא מתוך גזע העץ עצמו – לדברי הכל ברכתו "בורא פרי האדמה" ואינו נקרא אילן כלל לענין ברכה, זאת גם אם נמצא שנקרא אילן בדינים אחרים. ולכן, גם אם טעה ובירך עליו "בורא פרי העץ" – לא יצא ידי חובתו.
לאור זאת, הבננה וכן הפפאיה, שגודלים ישירות מגזע העץ ולא על ענפים היוצאים מן הגזע – ברכתם "בורא פרי האדמה".

תשובה:

הלכה שהיא על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", והנה העצים המוכרים והגדולים אין ספק שברכת הפירות הגדלים עליהם היא "בורא פרי העץ", אולם אודות העצים הנמוכים, דנו הפוסקים האם ניתן להגדירם את פירותיהם כפרי העץ או שמא כפרי האדמה לענין ברכה.
מאחר שיש בנושא כמה דעות, והדין הוא שהמברך "בורא פרי האדמה" על פרי העץ – יצא ידי חובה, שכן גם העץ עצמו מקורו באדמה, לכן פוסק אדמו"ר הזקן לכתחילה כפי השיטה המחמירה ביותר בענין, שכל עוד מדובר בעץ כזה שאפילו חלקים ממנו מתחלפים משנה לשנה, וכגון ששורשו וגזעו נשארים ורק ענפיו מתחלפים – ברכת פירותיו היא "בורא פרי האדמה". אכן, בדיעבד, באם בירך "בורא פרי העץ" אפילו על פירות הגדלים בעץ כזה שרק שורשו קיים ואילו גזעו וענפיו מתחלפים משנה לשנה – יצא ידי חובתו, כיון שיש דעה הסבורה כך.
בין הפירות המצויים שברכתם "בורא פרי האדמה" ניתן למנות את האננס, הבננה, תות שדה, תות יער, שומשום ועוד.

תשובה:

קליפת תפוזים כשלעצמה אינה ראויה לאכילה, אלא שיש המרקחים אותה בדבש או בסוכר ואוכלים אותה כך, דנו הפוסקים האם ברכתה "בורא פרי העץ", כיון שאף שהיא חלק מהפרי, או שמא ברכתה "בורא פרי האדמה", כיון שנטיעת הפרי היתה בשביל הפרי עצמו ולא בשביל הקליפה, גם אם ניתן לאוכלה בצורה כלשהי.
למעשה, פוסק אדמו"ר הזקן, כי לכתחילה יש לברך עליה "בורא פרי האדמה", אולם אם טעה ובירך "בורא פרי העץ" - יצא ידי חובה ולא צריך לחזור ולברך, כיון שיש דעה שזו ברכתה, וספק ברכות להקל.

תשובה:

כל פרי היוצא מן העץ מברכים עליו את ברכת "בורא פרי העץ", מבלי הבט על גודלו, אפילו אם הוא קטן מאוד – ברכתו "בורא פרי העץ".
פרי שכשלעצמו אינו ראוי לאכילה כלל, אפילו לא בדוחק – אין מברכין עליו כלל, ואפילו אם הפך אותו לראוי לאכילה באמצעות קלייה וכדו', עדיין אינו נחשב ל"פרי" ואין מברכים עליו "בורא פרי העץ" אלא "שהכל נהיה בדברו".
לעומת זאת פירות מרים, כמו זן השקדים שבהיותם קטנים הם ראויים לאכילה אבל כשהם גדלים אינם ראויים לאכילה, אם שיפר את טעמם של הגדולים באמצעות קלייה וכדו' – אכן יברכו עליהם "בורא פרי העץ", כיון שהיה עליהם כבר בעבר שם פרי, כשהיו קטנים.
כמו כן גרעיני פירות הראויים לאכילה הם בכלל הפרי וברכתם "בורא פרי העץ", אבל אם צריך למתקם בקלייה וכדומה כדי שיהיו ראויים לאכילה – ברכתם "שהכל נהיה בדברו".

תשובה:

חכמים תיקנו לברך על כל מין ומין את הברכה המיועדת לו, על פרי העץ – 'בורא פרי העץ', על פירות האדמה – 'בורא פרי האדמה' וכן הלאה. אולם אדם האוכל פרי עץ מברך עליו בלבד ופוטר בברכה זו את שאר פירות העץ שיאכל.
הטועה ומברך על פרי העץ 'בורא פרי האדמה' - יצא ידי חובה, אולם נחלקו הפוסקים אם אדם שאוכל ירקות, שברכתם 'בורא פרי אדמה' יכול מלכתחילה לכוון ולפטור בברכתו את פירות העץ?
לדברי אדמו"ר הזקן אין לעשות זאת, אך בדיעבד, אם כיוון לא יברך שוב 'בורא פרי העץ'. וככלל: אם מברך על כמה מיני מאכלים או בשמים שברכותיהם שונות – לא יפטור בברכה הכללית מינים שונים, אלא יברך על כל מין את הברכה המיוחדת לו. כמובן, זאת בתנאי שצריך לברך על שני המינים ולא כשאחד הוא טפל וממילא אין מברכים עליו, כיון שהוא בטל אל העיקר.

תשובה:

חכמים תיקנו לברך על כל מאכל ומשקה את הברכה המיוחדת לו, כדי שעל כל הנאה שיש לאדם בעולם תינתן הודאה מיוחדת לה'. אך כאשר קורה שאינו יודע מה ברכת המאכל או המשקה שלפניו, אזי על כל הפירות והירקות מוטב שיברך 'בורא פרי האדמה' ועל שאר המאכלים והמשקים – 'שהכל נהיה בדברו'.
ברם, חשוב לדעת כי פיתרון זה מיועד למי שכבר למד וידע את הלכות ברכות לפרטיהן ולמרות זאת התעורר לו ספק כיצד לברך, אך לכתחילה כל אדם מחויב ללמוד בעצמו את הלכות ברכות כראוי בכדי שיוכל לברך על כל דבר את הברכה המיוחדת לו ואינו יכול להסתמך על הכללים האמורים.

תשובה:

חובה על האב לחנך את ילדיו משהגיעו לחינוך (גיל 6-7) לשמוע את קריאת המגילה ומנהג טוב לקחת אתו גם את ילדיו הקטנים יותר לבית-הכנסת שיקשיבו לקריאת המגילה, לחנכם במצות פרסום הנס. אך כמובן שיכול לקרוא עבורם גם בבית.

אולם עליו להשגיח שלא ירעישו בבית הכנסת ויבלבלו את דעת השומעים, וכמובן שמכים בהמן כנהוג, אך שלא זו תהיה מטרת בואם לבית-הכנסת.

כשקוראים לפני קטנים זכרים שהגיעו לחינוך מברכים לפני קריאת המגילה בנוסח הרגיל - 'על מקרא מגילה', וראוי לצרף גם הנשים לקריאה זו, ויברך הקורא עבור כולם בנוסח זה.

תשובה:

הנשים חייבות בקריאת מגילה כמו הגברים, שלמרות שזו מצוה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות ממנה, אולם מאחר שגם הן היו ונושעו מאותו הנס, לכן אף הן חייבות בפירסומו, מה גם שהתשועה וההצלה עצמה הגיעה בזכות אשה - אסתר המלכה.

לכתחילה מוטב שתשמענה את המגילה ברוב עם יחד עם הגברים בבית-הכנסת, אולם יכולים לקרוא עבורן בנפרד או עם גברים נוספים.

הקורא לנשים לאחר ששמע בעצמו את המגילה - יכול לברך עבורן גם אם כולן יודעות לברך בעצמן, ויש אומרים שאחת מהנשים תברך או שכל אחת תברך בעצמה. נוסח הברכה במקרים אלו הוא 'אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמוע מגילה', ויש אומרים שמברכות 'על מקרא מגילה'.

תשובה:

תשובה:

תקנו חכמים לקרוא ארבע פרשיות: 'שקלים', 'זכור', 'פרה' ו'החודש'. וקוראים אותן בשבתות שבחודש אדר, ואת הראשונה שבהן קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חודש אדר.
בשבת הקרובה נקרא את הפרשה הראשונה - פרשת 'שקלים' שנתקנה כדי להזכיר לעם ישראל לתרום את 'מחצית השקל' עבור קניית קרבנות הציבור. וכיוון שמחודש ניסן היו צריכים להתחיל לקנות את הקרבנות מהתרומה החדשה, תקנו לקרוא חודש לפני כן את פרשת שקלים, כדי להזכיר על התרומה. גם כיום, שבעוונותינו בית המקדש חרב ואין אנו זוכים להקריב קרבנות, אנו קוראים את פרשת 'שקלים' כזכר למקדש.
סדר הקריאה הוא שמוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני קוראים למפטיר את הפרשה המיוחדת. ההפטרה בשבתות אלו עוסקת בענין הקשור לאותן הפרשיות ולא לפרשת השבוע.

תשובה:

אמרו חכמים: 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', מאחר שנס הפורים אירע בחודש אדר, סימן הוא שסגולתו של החודש כולו להפוך את הרע לטוב. שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר-מצווה, כי אם מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות, כי העיקר היא השמחה.
עוד המליצו חכמים שיהודי שיש לו דין או עסק עם גוי, ינסה להמציא את עצמו לדין או לעסק בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל מצליח.
'מרבין בשמחה' צריך להיות גם בחודש אדר-ראשון, אלא שאין זה באותו תוקף שיש ל'מרבין בשמחה' בחודש אדר-שני, שבו חוגגים את פורים ממש, 'ימי ניסים לישראל' בפועל ממש.

תשובה:

ככלל, אין צורך להחזיר את המזוזות דווקא לפתחים בהם הן היו קודם. אולם, ישנו כלל ש'מעלין בקודש ואין מורידין', שממנו למדים כי מזוזה שהיתה קבועה בפתח החייב בודאות במזוזה - אין לקובעה בפתח שאינו חייב במזוזה בוודאות. וכן אם היתה במקום החייב במזוזה מדאורייתא - אין לקובעה במקום החייב רק מדרבנן, או מצד חומרא בלבד. וכן יש להחמיר שלא להחליף המזוזות בין חדר מכובד לחדר פחות מכובד.

מסיבה זו, מומלץ לסמן לצד המזוזות מאיזה פתח נלקחו טרם מסירתם לבדיקה, וכך ניתן להחזיר כל מזוזה למקומה.

באם נתערבו המזוזות אלו באלו ועדיין לא קבעם - יש להתייעץ עם רב.

תשובה:

את המזוזה קובעים בצד ימין של הפתח. והכוונה בצד שהוא ימני בשעה שנכנסים לבית או לחדר. ואם קבע את המזוזה בצד שמאל – לא יצא ידי חובה.

מנהגנו, אשר חוץ מפתח הכניסה הראשית, בו קובעים תמיד לפי צד ימין של הכניסה לבית, קביעת המזוזה נעשית לפי 'היכר ציר', כלומר, הכיוון שאליו הדלת נפתחת, המורה על כך שעיקר הכניסה היא לכיוון זה, וכך נוהגים בכל פתחי הבית, לרבות כניסה צדדית מהחצר, ואפילו במרפסת, שהכניסה אליה היא רק דרך חדרי הבית, אם הדלת נפתחת לכיוון הבית – קביעת המזוזה תהיה בצד שמאל של הכניסה למרפסת. כל האמור הוא כמובן בפתח שיש בו דלת.

ברם, יש לדעת, כי במנהג זה פרטים רבים וראוי להיוועץ ברב מורה הוראה הבקי בדינים אלו בכל מקום שמתעורר ספק.

כחלק מבדיקת המזוזות הוא גם לבדוק האם המזוזות מונחות במקומן הנכון.

תשובה:

מקום קביעת המזוזה צריך להיות בצד ימין, בחלל הפתח, בטפח (כ-8 ס"מ) הסמוך ביותר ליציאה, כדי לשמור על הבית כמה שיותר. מאחר שישנם דעות כצד להניח את המזוזה, במאוזן או במאונך, המנהג לצאת ידי חובת שתי הדעות ולקבוע את המזוזה באלכסון – כאשר הצד העליון של המזוזה פונה לתוך הבית.

גובה קביעת המזוזה צריך להיות לכתחילה בתחילת השליש העליון של הפתח ולא למטה ממנו, עד טפח סמוך לתקרה, ואם כבר קבעה למטה מזה – יסירנה ויקבענה שוב ללא ברכה . עיקר ההקפדה היא שלא יהא למטה משליש העליון, ובפועל אין מדקדקים שיהיה דוקא בתחילת שליש העליון .

כאשר הפתח גבוה מאוד, היינו שאפילו כשמרים את היד מעל לגובה הראש אינו מגיע אל המזוזה – יש לקבוע את המזוזה כנגד גובה הכתפיים [באדם ממוצע , והוא לערך 1.40 מטר מן הקרקע ] אף שהוא למטה משליש העליון .

תשובה:

חיוב קביעת המזוזה בפתחי הבית נלמד מהפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", ודנו הפוסקים מה נחשב לפתח ולשער, האם דוקא כאשר יש בו דלת, ככל שער , או שמא גם פתח ללא דלת חייב במזוזה . ולהלכה יש לקבוע במזוזה גם בפתח שאין בו דלת .

ומאחר שהדבר שנוי במחלוקת, לכן, פתח שטרם התקינו בו דלת – יש להמתין עד שיתקינו בו דלת ואז יהיה אפשר לקבוע בו מזוזה בברכה, וכשאי אפשר להמתין – יקבענה בלא ברכה , אך מוטב לקבוע בפתחים אלו לאחר שקובעים בדלת אחרת בברכה ומכוונים לפטור גם אותם.

אם קבעו את המזוזה בפתח שאין בו דלת ואחר כך התקינו בו דלת – יש להסיר את המזוזה ולחזור ולקובעה שנית , בלא ברכה . אך אם בשעת קביעת המזוזה היתה בו דלת ולאחר מכן הסירוה לתקנה והחזירוה – אין צריך להסיר את המזוזה ולקובעה מחדש .