תשובה:

עד ערב פסח בחצות היום, על האדם 'להשבית' ולבער את כל החמץ שברשותו, לכן מקפידים רבים לסיים את כל מאכלי החמץ שברשותם עד לזמן זה, כדי שלא יצטרכו לבער כמות גדולה של חמץ, ואם בכל זאת נשארה כמות גדולה של חמץ ולא רוצים להפסידו, נותנים אותו במתנה לגוי, או כאשר אינם רוצים להפסיד את שוויו מוכרים אותו לגוי לפני הפסח קודם זמן האיסור, ואז יכולים לחזור ולקנותו ממנו שוב לאחר הפסח.

זו היא למעשה 'מכירת חמץ', שבקהילות רבות מסתמכים עליה רק בדיעבד ובשעת הדחק ולא מוכרים בה חמץ גמור, מאחר שרואים בה סוג של הערמה. אולם אדמו"ר הזקן הוסיף ותיקן את המכירה באופן שתהיה גמורה וחלוטה, הגם שבכוונת המוכר לקנות את החמץ בחזרה מהגוי לאחר הפסח, ולכן מוכרים בה גם חמץ גמור. נהוג למנות את הרב המקומי שיערוך עבורנו את מכירת החמץ ועושים זאת באמצעות 'כתב הרשאה' שמוסרים לרב לפני הפסח.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' תמח. סדר מכירת חמץ לאדה"ז]

 

תשובה:

ברוב המקומות מציינים את פורים ביום י"ד באדר, אולם ה'כרכים המוקפים חומה מימי יהושע בן נון' מציינים את פורים ביום ט"ו באדר. אולם שמם הכולל של ימים אלו, י"ד וט"ו באדר, הוא: "ימי משתה ושמחה", ולכן הן בני י"ד והן בני ט"ו חייבים לבטא את השמחה בדרך כלשהי בשני הימים, וכדלהלן:

• שני הימים אסורים בהספד ובתענית[1] ואין אומרים בהם תחנון[2].


• אין אבלות נוהגת בהם, למעט בדברים שבצנעא[3].


• הלכה היא שאין עובדים ועוסקים במלאכה ביום הפורים[4]. ודנו הפוסקים אם תקפה אף היא בשני הימים. אכן, המנהג הוא לא לעשות מלאכה רק ביום שקוראים בו המגילה, כלומר בי"ד לבני הפרזים ובט"ו לבני המוקפים.


• מצוה להרבות קצת במשתה ושמחה הן לבני הפרזים ביום ט"ו והן לבני המוקפים ביום י"ד[5].


• אכן, אודות משתה ושמחה בליל ט"ו לבני הפרזים - נחלקו האחרונים אם יש בזה מצוה[6], שכן אף על הסועד סעודת פורים בליל י"ד נאמר שלא יצא ידי חובתו, כיון שענין הסעודה והפרסומי ניסא שייך ליום[7]. הרבי[8] נוקט שאמנם אין בו מצוה, אך מאחר שלילה זה הוא המחבר בין י"ד לט"ו הרי שאי אפשר להגיע לפרסומי ניסא שביום ט"ו לולי הלילה שבינתיים, ולכן עיקר ההתוועדות של רבותינו נשיאנו היתה בלילה שבין י"ד לט"ו.

[1] מגילה ה, ב ממגילת תענית. וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם הל' מגילה פ"ב הי"ג. טושו"ע סי' תרצו ס"ג.

[2] ראה מגילה ה, ב. תוס' מגילה ד, א ד"ה פסק. ריטב"א שם ה, ב. שבלי הלקט סי' ר. ב"י סי' תרצג. לבוש סי' תרצו ס"ח. משנ"ב סי' תרצג סק"ח.

[3] ראה טושו"ע יו"ד סי' תא ס"ז. רמ"א או"ח סי' תרצו ס"ד.

[4] ראה מגילה ה, סוע"א ואילך. טושו"ע סי' תרצו ס"א ורמ"א שם.

[5] כן כתבו רבים מהראשונים - ראה ספר המנהגים למהר"ם, אגודה, תוס' מגילה ו, ב ד"ה ור' אליעזר וכן מבואר מדבריהם שם ד, א ד"ה פסק. וכן משמע בר"ן שם ג, ב בדפי הרי"ף ד"ה אלא מקרא [אבל בריטב"א שם ה, ב משמע שרק אסור בהספד ובתענית ואינו מחויב במשתה ושמחה, וראה גם הגהות ה"ר פרץ לסמ"ק]. ולהלכה, כתב הרמ"א סי' תרצה ס"ב, שחייב במשתה ושמחה קצת בשני הימים. מאידך דעת ביהגר"א שם שלכל אחד חיוב משתה ושמחה ביומו ולא בשני הימים.

[6] הלבוש שם ס"א כתב שיש בזה מצוה ושכך המנהג, אולם הפמ"ג בא"א סק"א כתב שאין חיוב משתה ושמחה קצת אלא בט"ו ביום ולא בלילה, וראה גם לבושי שרד על המג"א סק"ב.

[7] ראה טושו"ע ריש סי' תרצה. מג"א שם סק"ב.

[8] ראה בהרחבה שיחת פורים תשי"ט - תורת מנחם חכ"ה ע' 138 ואילך. וש"נ.

תשובה:

השחמאחר שירושלים שונה משאר ערי הארץ, שבה מציינים את פורים בט"ו באדר, ישנו דיון רחב בפוסקים מה הדין כאשר תושב עיר אחרת בא לירושלים במהלך הפורים או תושב ירושלים הנוסע לעיר אחרת, מתי והיכן יקיימו את מצוות הפורים.

הכלל המנחה בזה הוא מקום הימצאותו של האדם בעלות השחר של יום הקריאה, שכן עיקר חיוב קריאת המגילה הוא ביום, וכל מי שכוונתו מתחילה היתה לשהות בעלות השחר של יום ט"ו בירושלים – קורא אז את המגילה, גם אם אינו תושב קבוע בה. והשוהה בעלות השחר של י"ד בעיר אחרת – קורא אז, גם אם הוא תושב ירושלים.

אולם בשל מחלוקות הפוסקים בסיטואציות השונות, לכן מוטב שבן עיר רגילה הרוצה לעלות לירושלים, יעלה רק לאחר עלות השחר של יום ט"ו, וכך לא יתחייב בקריאה שם. וכן אם נמצא כבר בירושלים קודם, יקדים ביאתו לעירו קודם עלות השחר של יום י"ד, כדי שיקרא במקומו, או ישאר בירושלים עד לאחר בוקר יום ט"ו ויקרא אז שם.

וכן להיפך – הנוסע מירושלים לעיר אחרת, עדיף שיחזור לפני עלות השחר של יום ט"ו, או שישאר שם עד לאחר בוקר יום ט"ו ויקרא בי"ד במקום שנמצא. בכל מקרה אחר – יש להיוועץ ברב.

[שו"ע סי' תרפח ס"ב ומשנ"ב וביאה"ל שם]

תשובה:

ברוב המקומות מציינים את פורים ביום י"ד באדר, אולם ה'כרכים המוקפים חומה מימי יהושע בן נון' מציינים את פורים ביום ט"ו באדר.

הסיבה לחילוק נובעת מכך שביום י"ג הרגו היהודים בשונאיהם וביום י"ד נחו והפכוהו ליום משתה ושמחה. גם ביום י"ד הרגו את שונאיהם בשושן הבירה ונחו בט"ו אדר. וכך תקנו חכמים לדורות, לחגוג את פורים בשני הימים, וקבעו שכשם שבשושן הבירה התרחש נס גדול יותר, כך יציינו את פורים, בט"ו באדר, בכל הערים החשובות, המוקפות חומה כמו שושן.

כיום, ירושלים היא העיר היחידה בה מציינים את פורים רק בט"ו באדר באופן וודאי, מאחר שלגביה יש מסורת ברורה שהיא מוקפת חומה מימי יהושע בן נון.

יש ערים נוספות שקיים לגביהם ספק אם אכן היו מוקפות חומה מימי יהושע. ויש רבים שמציינים בהם את פורים בשני הימים

[מקורות: שו"ע סי' תרפח ס"א]

.

תשובה:

מלבד חובת ההקשבה למגילה, ישנם הנהגות נוספות להם שותפים השומעים בשעת קריאת המגילה:

• הקהל קורא ארבעה פסוקים לפני בעל הקורא: 'איש יהודי' וגו', 'ומרדכי יצא' וגו', 'ליהודים היתה אורה' וגו' 'כי מרדכי היהודי' וגו' וכן את עשרת בני המן, ויש להקפיד לכתחילה לקוראם בנשימה אחת.


• מכים בעת אמירת המן, ולמנהג חב"ד - רק כשמצורף לו תואר, כמו 'המן האגגי', 'המן הרע הזה'.


• יש נוהגים שמי יש בידו מגילה כשרה מנענע אף הוא את המגילה במילים 'האגרת הזאת' ו'אגרת הפורים'.

[מקורות: רמ"א סי' תרצ ס"ד וסי"ז. ספר המנהגים ע' 73]

 

תשובה:

כאשר מקשיבים לקריאת-המגילה צריכים להתכוון ולהקשיב לבעל-הקורא לכל מילה.

אדם השומע את המגילה ובאמצע פונה במחשבתו לדברים אחרים עד כדי ש'מתנתק' לרגע פתאום, וודאי אם מנמנם לרגע וכשמתעורר מגלה שבעל הקורא כבר המשיך מבלי שישים לב - לא יצא ידי חובה, גם אם עומד בסמוך לבעל-הקורא. ולכן עליו להשלים את המילים שלא שמע מהמגילה שלפניו עד שיחבור לבעל-הקורא.

מסיבה זו, כאשר קוראים את המגילה בפני ציבור שיש חשש שלא יהיו מרוכזים מספיק בקריאה, יש להודיעם תחילה על חשיבות ההקשבה למגילה ולתת להם מגילות מודפסות בכדי שירצו ויוכלו לעקוב אחרי הקריאה.

[מקורות: לפי שו"ע אדה"ז סי' תקפט ס"ה. סי' קפג ס"י. וראה משנ"ב סי' תרפט סק"ה וסי' תרצ סקי"ט]

תשובה:

במסכת סופרים נאמר אודות 'מחצית השקל': "ואסור לומר עליהם שם כופר אלא לשם נדבה", ולכן כתבו הגאונים[1] שיש להקפיד לומר שהנתינה היא "זכר למחצית השקל", כדי שלא תחול קדושה על השקלים כקדושת מזבח, ואז יהיו מטבעות אלו אסורים בהנאה ויכשלו בהם באיסור מעילה.

חשש זה היווה בשעתו סיבה להתנגדות להתפשטות מנהג זה[2]. אך בפועל המנהג נקבע בכל תפוצות ישראל כ"זכר למחצית השקל", אם כי יש שאכן מקפידים לומר "זכר למחצית השקל", ויש הסומכים על כך שאין צורך בכך, שכן הכל יודעים שמדובר בצדקה בלבד ולא בכופר נפש[3]. וכך גם דעתו של הרבי[4], שאין צורך להדגיש שהנתינה היא רק "זכר" ל"מחצית השקל".

[1] שו"ת הגאונים סי' מ.

[2] ראה בתשובות רב עמרם גאון ח"ב ע' עו.

[3] ראה שו"ת זכר שמחה סי' עו. ועוד.

[4] שיחות קודש תשכ"ו ע' 219. וראה התקשרות גל' א'קל ע' 10 הע' 50. וש"נ.

תשובה:

הנותן 'מחצית השקל' פעם אחת עבור ילדיו הקטנים – צריך להמשיך בכך גם בשנים הבאות, עד שיגדלו , מדין נדר .
ולכן, באם היה בדעת האב לנהוג כן לעולם – צריך להמשיך במנהג זה ולתת 'מחצית השקל' עבור ילדיו גם לאחר שבגרו .
אבל אם התחיל לתת פעם אחת עבורם ולא היה בדעתו לנהוג כך לעולם וכל-שכן אם אמר אז בפירוש שהוא 'בלי נדר' – אינו צריך להמשיך לעשות כן בפעמים הבאות .
באם לא היה בדעתו להמשיך כן לעולם אך גם לא התנה בפירוש שיהא בלי נדר, אם עשה כן שלש פעמים – דינו כמי שנדר לנהוג כן לעולם וצריך להמשיך בזה בשנים הבאות .
אם נדר לעשות כן לעולם, ראוי שלא להישאל ולבטל מנהג טוב זה, שהמחמיר להמשיך לנהוג במנהג טוב ולא לסמוך "על ידי שאלה וחרטה - תבוא עליו ברכה" .
בכל הנ"ל אין חילוק בין נתינה עבור בניו הקטנים או עבור אשתו ובנותיו .

[מקורות: משנ"ב סי' תרצד סק"ה. מנהג אבותינו בידינו פי"ג. נטעי גבריאל פורים פכ"ז. דיני נדרים – שו"ע אדה"ז סי' תע ס"ח]

תשובה:

נחלקו הפוסקים מאיזה גיל צריך אדם לתת 'מחצית השקל'; מגיל עשרים, כמו בזמן בניית המשכן או כבר מגיל שלש עשרה, משעה שהתחייב במצוות. ולמעשה, המנהג הוא שכל גבר מעל גיל מצוות נותן "זכר למחצית השקל", וכל ראש משפחה נותן עבור אשתו ובניו ובנותיו הקטנים.
גם הנשים שייכות ל'מחצית השקל', שכן נאמר בה "לכפר על נפשותיכם" וגם הן זקוקות לכפרה. ולפי זה בת מגיל מצוות, שאביה כבר אינו נותן עבורה - נותנת 'מחצית השקל' בעצמה.

כן ראוי לחנך את הקטנים לתת שלוש חצאי-השקל מכספם, ובאופן שההורים עוזרים להם שיוכלו לתת זאת מתוך הרחבה.

יש נוהגים לתת גם בשביל עובר במעי אמו, ונתנו רמז לדבר, ממה שנאמר "כָּל הָעֹובֵר עַל הַפְּקֻדִים", ובשינוי ניקוד הוא: 'עוּבַּר'.

[מקורות: רמ"א סי' תרצד ס"א. מג"א שם סק"ג. משנ"ב שם סק"ה. כף החיים שם סק"ז. ספר המנהגים שם ע' 74]

תשובה:

מאחר שהנתינה היא "זכר למחצית השקל", המנהג הוא לתת שלש מטבעות של מחצית, משום שנאמר שלש פעמים "תרומה" בפרשת שקלים, ומטעמים נוספים.

אודות סכום 'מחצית השקל' ישנם חילוקי מנהגים רבים, כאשר המנהג העיקרי הוא לתת מטבע של מחצית מהמטבע המקומי בכל מדינה ומדינה, וכפי המנהג לתת ג' מטבעות, הרי שבארץ ישראל יש לתת שלשה חצאי שקלים.

יש גבאים הנוהגים להניח שלשה מטבעות של חצי דולר העשויים מכסף, כדי שהציבור יקנה את אותם המטבעות וייתן אותם כ"זכר למחצית השקל". מנהג זה נובע כנראה מהמובא שיש לתת מטבע חשוב, אם המטבע המקומי אינו כזה, וכן בשל היותו מעורב כסף. ולכן יש המפקפקים בהנהגה זו כיום בארץ-ישראל.

יש המהדרים לתת בנוסף סכום של מחצית השקל מדאורייתא, שהוא 9.6 גרם כסף צרוף (שהוא בשנה זו כ-22 ₪ כולל מע"מ). ומי שיכול לעשות כן תבוא עליו ברכה.

[מקורות: רמ"א סי' תרצד ס"א. מג"א שם סק"א.ביאור הלכה שם. כף החיים שם סק"ק]

תשובה:

מנהג קדום הוא לתת בחודש אדר מטבעות לצדקה – "זכר למחצית השקל" וכיום נתפשט מנהג זה בכל קהילות ישראל.

המנהג כצורתו לא הוזכר בדברי חז"ל, אולם יסוד ושורש לו במסכת סופרים: "למה באחד באדר משמיעין על השקלים? שהיה צפוי וגלוי לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול כיכרותיו על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה, שיהיו שקלי ישראל קודמין לשקלי המן". ולכן גם קיום מנהג זה הוא בערב פורים, שכן 'מחצית השקל' קשורה עם ביטול גזירת המן.

את 'מחצית השקל' נותנים למעשה לפני תפילת מנחה של תענית-אסתר, וטעם הדבר הוא, כדי שהצדקה תצטרף עם התענית לכפר.

מי שלא נתן 'מחצית השקל' בתענית-אסתר - יכול להשלים זאת ביום הפורים (ויתן ביום הפורים קודם קריאת המגילה).

מקורות: רמ"א סי' תרצד ס"א. מג"א ר"ס תרצד. כף החיים שם סקכ"ב, סקכ"ה. מסכת סופרים פכ"א ה"ד. ספר המנהגים ע' 73]

תשובה:

לכתחילה יש לקרוא את המגילה בציבור ובבית-הכנסת, משום פרסום הנס, ו'ברוב עם הדרת מלך', ולכל הפחות במנין של עשרה גברים, אך גם כשאין מנין – יש לקרוא את המגילה, וגם אז מוטב שאחד יקרא ויברך בשביל כולם גם אם כולם יכולים לקרוא בעצמם - משום 'ברוב עם הדרת מלך'. אדם בודד קורא את המגילה לעצמו.

קריאת המגילה ביחיד נעשית מתוך מגילה כשרה עם הברכות שלפניה, אך אין לברך את ברכת 'הרב את ריבנו' שלאחריה, ויש המברכים אותה בלא שם ומלכות.

כאשר קוראים לפני עשר נשים – יש שכתבו שיכולים לברך גם 'הרב את ריבנו', מאחר שבקריאת המגילה יש חשיבות לקריאתה גם בציבור של נשים, ולמעשה אין לנהוג כן, שספק ברכות להקל.

[מקורות: מג"א סי' תרפט סק"י. סי' תרצ סקכ"ג. רמ"א סי' תרצ סי"ח ובסי' תרצב סוס"א. סידור אדה"ז. הליכות שלמה תפלה פכ"ג דבר הלכה אות ג]

תשובה:

משעת צאת-הכוכבים של ערב חג הפורים ועד קריאת המגילה אסור לאכול או לישון, מחשש שמא ישכח לקרותה, ולכן יש להזדרז להתפלל ערבית בזמנה ולקרוא את המגילה מיד לאחריה.
אם קורא את המגילה בשעה מאוחרת יותר רשאי לשתות לפני קריאת המגילה, ובתנאי שלא ישתה שתייה משכרת. וכן מותר למי שרעב, ולאשה הממתינה בבית לקריאת המגילה של בעלה - לאכול אכילת ארעי, כלומר, פירות בלא גבול, ומזונות עד שיעור כביצה.
גם ביום, יש להיזהר שלא לאכול קודם קריאת המגילה, הן אנשים והן נשים, כפי שנזהרים קודם קיום מצות שופר ולולב, מלבד מי שחלוש, שמותר לו כנ"ל.
לימוד תורה קודם קריאת המגילה - מותר, שכן לרוב חביבות המגילה, אין חשש שישכחו לקרותה בשל הלימוד.

[מקורות: רמ"א סי' תרצב ס"ד. כף החיים סי' תרפו סק"ז. משנ"ב שם סקט"ו-ז]

תשובה:

חיוב קריאת המגילה הוא הן בליל פורים והן ביום הפורים, כשם שבשושן הבירה זעקו עם ישראל אל ה' בזמן גזירת המן ביום ובלילה.
קריאת המגילה בלילה זמנה כל הלילה, מצאת הכוכבים ועד עלות השחר, וקריאת היום זמנה כל היום, מהנץ החמה ועד שקיעת החמה ובשעת הדחק ניתן להקדים ולקרוא מעלות השחר. וזריזים מקדימים למצוות וקוראים את הקריאה של לילה מיד לאחר תפילת ערבית בזמנה, ואת הקריאה של יום מיד לאחר תפילת שחרית.
אם התעכבו בקריאת היום והגיעה השקיעה או שעומד לפני השקיעה ורואה שלא יסיים את הקריאה לפני השקיעה - יקראו בלא ברכה.

[מקורות: שו"ע סי' תרפז ס"א. ערוך השולחן שם סק"ד. משנ"ב שם סק"ה]

תשובה:

מאחר שחובת לימוד התורה היא כל היום וכל הלילה, הרי שלעולם אין הפסקה מחובת לימוד התורה, כך שלאחר שמברך ברכת התורה פעם אחת בבוקר אינו צריך לחזור ולברך לפני כל לימוד תורה שילמד במהלך היום, מאחר שלעולם הוא תחת חיוב הלימוד.
גם שינה באמצע היום אינה נחשבת להפסק, אולם שנת הלילה מסיימת למעשה את חובת היום, ובקומו משנתו עליו לברך על החיוב שהתחדש, ויכול לברך מיד בקומו, החל מחצות הלילה.
אכן מי שלא ישן כל הלילה, נחלקו הפוסקים אם צריך לברך בבוקר את ברכות התורה, שמחד הוא יום חדש, אך מאידך לא הסיח דעתו מהלימוד, ולמעשה פסק אדמו"ר הזקן בסידורו שיש לברך בבוקר את ברכות התורה כמו כל ברכות השחר.

[מקורות: סידור אדה"ז]

תשובה:

ברכות התורה נועדו לברך על השמחה וההנאה מקיום מצות תלמוד תורה. אכן, הנשים אינן מחויבות במצות תלמוד תורה ומשכך לא היו צריכות לברכ ברכת התורה, אך מאחר שצריכות לדעת כיצד לקיים את המצוות שלהן וכן כיצד להיזהר שלא לעבור על מצוות לא תעשה, לפיכך מחויבות הן ללמוד את ההלכות המתאימות, ולכן גם הן מברכות את ברכות התורה.
סיבה נוספת לחיוב הנשים בברכות התורה היא, מאחר שמחויבות הן בתפילה, ובכלל זה צריכות לומר את פרשת התמיד, הרי שקודם ללימוד ואמירת פרשה זו צריכות הן לברך את ברכות התורה.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' מז ס"י]

תשובה:

חלק מברכות השחר הן ברכות התורה, אלו שלש ברכות בהם אנו מודים לקב"ה על שמחתנו על בחירתו בנו בנתינת התורה, וכי לימוד התורה אינו רק לימוד כמו כל חכמה אלא הוא קיום מצות השם יתברך, ולכן צריך להיזהר בברכות אלו מאוד.
נוסח ברכות אלו הוא: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה', והערב נא ה' אלוקיך את דברי תורתך בפינו' וכו' ו'אשר בחר בנו' וכו'.
ברכת התורה היא על כל לימודו של האדם, בין מקרא בין משנה ובין תלמוד, וזאת בתנאי שמוציא בפיו את לימודו, אך על הרהור בלבד אין מברכים.
כאמור, ברכות התורה נאמרו יחד עם ברכות השחר, גם אם לומד רק בהמשך היום, שמאחר שמחויב ללמוד תמיד – אין זה הפסק, אך למעשה נוהגים לומר מיד את 'ברכת הכהנים' שאמירת פסוקיה נחשבת ללימוד הסמוך לברכה.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' מז ס"א-ב, ס"ז]

תשובה:

כלל הוא בידינו ש'ספק ברכות – להקל', כלומר, מאחר שעוון נשיאת שם ה' לשווא הוא דבר חמור, לכן באם יש לנו ספק האם אנו מחויבים לברך איזו ברכה, אנו נוקטים להלכה שלא לברך, שכן אם אין כאן חובת ברכה נמצא נושא שם ה' לבטלה. והשאלה היא אם גם המסופק אם בירך ברכות השחר חל עליו הכלל 'ספק ברכות להקל', או שמא מאחר שהגדרתם של ברכות השחר הם כברכות השבח יכולים תמיד להחמיר ולברכם.
אכן, להלכה מצינו שרק מי שמסופק אם בירך ברכת המזון עליו להחמיר ולברך ברכת המזון, זאת מאחר שברכת המזון היא מן התורה, ולכן החמירו בה, אבל בשאר ברכות, שהם מדברי סופרים אין להחמיר, והגם שהם ברכות שבח עדיין יש לחוש לספק ברכות, ולכן המסופק אם בירך ברכות השחר - מוטב שישמע מאחר המברך ויכוון לצאת בברכותיו.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' סז ס"א. סי' קפד ס"ב-ג]

תשובה:

מי שלא בירך ברכות השחר בבוקר לפני התפילה – יכול לברכן לאחר התפילה, מלבד ברכת "על נטילת ידים", שנתקנה על נטילת הידים כהכנה לתפילה. וכן לא יוכל לברך ברכות התורה, מאחר שכבר יצא ידי חובה במה שבירך בתפלה את ברכת "אהבת עולם" ועליו להשתדל ללמוד מעט לאחר התפילה, שהברכה תחול על לימוד זה. וברכת "אלוקי נשמה", לכתחילה לא יברך לאחר התפלה, אך אם לא בירכה לפני התפילה יכול לברכה גם לאחרי התפילה.
נחלקו הפוסקים עד מתי ניתן לומר את ברכות השחר, ולמעשה את כל ברכות השחר ניתן לברך לכתחילה עד שליש היום ולפחות עד חצות היום, ובדיעבד יכול לברכם עד השינה.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' נב ס"א. משנ"ב שם סק"י]

תשובה:

ברכות השחר נתקנו בכדי להודות להקב"ה על הנאתנו מעולמו, ואנו מברכים אותם בפעם הראשונה בכל יום שאנחנו נהנים מהם. אך דנו הפוסקים האם גם מי שמעשית לא התחייב בברכות מסוימות, כגון שהיה ער בלילה ולא נתחייב בברכת 'המעביר שינה' וכו', או עיוור, שלא התחייב בברכת 'פוקח עוורים', וכן מי שלא שומע את קול התרנגול ולא התחייב בברכת 'הנותן לשכוי בינה' וכיו"ב.

אך למעשה, המנהג הוא לברך תמיד את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות להקב"ה על הטובה הכללית שהשפיע לעולם, גם אם הוא עצמו לא התחייב בה היום או בכלל.

מי שהיה ער בלילה, לא יברך את ברכות אלו עד לאחר עלות השחר, אך אם ישן והשכים קום לפני עלות השחר – יכול לברך ברכות אלו החל מחצות ובשעה שהתחייב בהם (ובדרך כלל בקומו משנתו מתחייב בכל הברכות ה"ארוכות" (על נטילת ידים עד "אלוקי נשמה ... המחזיר נשמות לפגרים מתים", וכן מ"המעביר שינה" והלאה), אך לגבי הברכות הקצרות ייתכן שלא התחייב בכולן, ולכן מומלץ לחכות איתן עד עלות השחר).

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' מו ס"ז. סי' מז ס"ז. סידור אדה"ז]