תשובה:

הטבילה כשלעצמה יכולה להתבצע על ידי כל אחד, בין איש בין אשה בין גוי בין קטן.

אמנם לפי ההלכה לא ניתן לסמוך על קטן או גוי שטוענים שטבלו אלא אם כן יהודי או יהודייה גדולים ראו ויכולים להעיד על הטבילה.

אמנם בכלים שטבילתם היא רק מצד חומרא, כמו כלי פלסטיק ודומיהן שפורטו בהלכות קודמות - ניתן לסמוך על קטן שאומר שטבלם כדין, ויש מקילים גם בכלי זכוכית.

תשובה:

לעיתים אנו זקוקים להשתמש בכלי חדש באופן מיידי ואין באזור מקוה לטבילת כלים, יש בנושא טעות נפוצה כאילו שימוש בכלי שלא נטבל באופן חד פעמי מותר.

אולם האמת היא שאין לכך היתר כלל, שמאחר שהכלי כבר חייב בטבילה אין אפשרות להשתמש בו ללא טבילה בין לבעליו ובין לאדם אחר.

אך מה שיכול להוות כפיתרון זמני בלבד הוא ליתנו לגוי ולחזור ולשואלו ממנו, שבכך הוא פטור מטבילה וניתן להשתמש בו באופן זמני, ואחר כך להטבילו בהזדמנות הראשונה.

תשובה:

לעיתים מכבדים אותנו במאכל או משקה שטיב כשרותו ברור לנו אך איננו יודעים אם הכלי הוטבל כהלכה או שידוע לנו שלא הוטבל כלל.

הנה, אם מדובר בכלים המוגשים במלון או במסעדה שבעליה יהודים, יש מקום להקל מאחר שאינם נמצאים ברשות הבעלים לשימוש אישי אלא לצורך מסחרו שאינם טעונים טבילה, והכלי רק מושאל או מושכר לסועד. אבל אם מוזמנים לבית פרטי וידוע לנו שהמארח לא הטביל את הכלים - אין להשתמש בהם אלא לבקש בדרכי נועם כלים חד-פעמיים, ובשעת הדחק ניתן להקל בכלי זכוכית.

תשובה:

מאכלים ומוצרי מזון המשווקים כשהם נתונים בצנצנות, קופסאות או בקבוקים, שניתן לעשות בהן שימוש חוזר, והם עשויות מתכת או זכוכית מתוצרת גויים, הנה כל עוד נמצאת בהם תכולתן המקורית - אין חובה לרוקן מהם את התכולה ולטובלן, שכן ניתן לסמוך על כך שהקונה מתכוון לקנות רק את התכולה, וכן לסמוך על הדעות שכלים חד פעמיים אינם טעונים טבילה מאחר שמיועדים לזורקם בתום השימוש.

אולם לאחר שרוקנה תכולתו המקורית של הכלי ורוצים להשתמש בו באופן קבוע – חייב להטבילו תחילה.

מקורות: הכשרות פ"ד סכ"ח ואילך וש"נ. פינת ההלכה ע' 89.

תשובה:

כלי הראוי לשימוש חד פעמי בלבד אינו טעון טבילה. אך עקב התפתחות תעשיית הכלים "חד פעמיים" בדור האחרון, כאשר כלים רבים עשויים מחומר חזק וניתן לעשות בהם שימוש חוזר, דנו הפוסקים האם חייבים הם בטבילה.

כלים חד פעמיים מפלסטיק - אינם טעונים טבילה. אך אם עשויים מאלומיניום, כמו תבניות אפייה, בפרט מסוג גסטרונום, המתאימות לשימוש חוזר - יש להחמיר לטובלן ללא ברכה. אכן הרבה מכלי האלומיניום בארץ ישראל מיוצרים על ידי חברות ישראליות ובהכשר מהודר, כך שאינן טעונות טבילה.

יצויין בהקשר זה, כי יש המהדרים ללבן תבניות אלו בליבון קל קודם השימוש, מחשש שהיו משוחים בחומרי הברקה משומן לא כשר, באם אינם בהכשר מהודר.

מקורות: שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' לב אות א. ח"ח סי' סט אות א. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' כג. וע"פ מידע מכשרות העדה החרדית.

תשובה:

כל כלי הבא במגע ישיר עם מאכל ומשקה חייב בטבילה, כך שמן הדין גם כלים חשמליים, כמו קומקום ומיחם חשמלי, חייבים בטבילה. והגם שבפוסקים הובאו טעמים לפטור כלים אלו מטבילה, אך אין סומכים על כך למעשה וצריכים לטובלם.

אין לחשוש מכך שכניסת מים לכלי עלולה לפגוע בו, שכן הנסיון מוכיח שלאחר ייבוש של מספר ימים הם פועלים כראוי.

אם בכל זאת חוששים מטבילת הכלי, אזי האפשרות המועדפת היא לפרק - בעזרת חשמלאי יהודי מוסמך - חלק מהמכשיר עצמו בדרך שמוציאה אותו לגמרי מכלל שימוש, ולחזור ולהרכיבו, ובכך הכלי נפטר מטבילה.

אפשרות נוספת היא לתת את הכלי במתנה לגוי, ולחזור ולקחתו ממנו בהשאלה, שכן כלי שאול פטור מטבילה, אך יש לדעת, שאין זה מועיל כלל כדי להשתמש בכלי בקביעות, ועדיין יתחייב בטבילה, כך שהוא פתרון זמני בלבד.

תשובה:

חובת ההורים להשיא את ילדיהם ודאגתם הכנה להצלחת נישואיהם עשויות לעיתים להביא אותם להיות מעורבים בבחירת שידוך גם בניגוד לרצון ילדיהם. וכאן מתעוררת השאלה מהי זכותם/סמכותם של ההורים להתערב? האם הילדים חייבים לציית להורים? האם זה נכלל במצוות כיבוד אב ואם?

ובכן, נפסק להלכה , שהנישואין צריכים להיות מדעתם של הבן והבת, ועל ההורים להשתדל למצוא את השידוך המתאים לטוב בעיניהם ולכתחילה הדרך הנכונה על פי תורה היא לקבל את הסכמת ההורים. אך מאידך אין להורים להכריח את ילדיהם בנוגע לשידוך מסוים, שכן מצות כיבוד הורים היא רק במה שיש בו תועלת ישירה להורים ולא במה שנוגע לבן בלבד.

אם כי כאשר ההורים מעוניינים בשידוך מסוים שלדעתם נכון ומתאים יותר עבור בנם או בתם, יכולים – ולפעמים אף צריכים - לבאר בפניהם בדרכי נועם ובמועצות חכמה את המעלות שבשידוך זה, אך, כאמור, לא להכריחם

תשובה:

בבחירת השידוך העיקר הוא בדיקת התאמת ההשקפה הרוחנית וקיום תורה ומצוות בפועל וכן התאמה מירבית מצד תכונות הנפש, אף שברור מאליו שאין אדם מושלם, ויש דברים שיתבררו רק בעתיד, במהלך החיים המשותפים

אכן, לצורך ההחלטה על השידוך יש משקל מכריע למשיכת הלב, ובהיעדרה יש לבחון את הדברים שנית ובעצת רבנים ומכרים לבדוק כיצד ניתן להגיע לכך אם בכלל, ובהתאם לזה להחליט על המשך קיום הפגישות, לקיחת פסק-זמן או להפסקת הקשר בכלל.

אין להיבהל מהספקות וההתלבטויות, שכן הם דבר טבעי, ויש לשים בטחונם בהקב"ה שינחה אותם לבחור בזיווגם הנכון.

בכל אופן, הדרך לפיתרון הספיקות תיעשה תוך התייעצות עם ההורים, הרבנים והמכרים, ויש דרכים רבות לכך, כמו גם הנחיות רבות שהנחה הרבי לאורך השנים במצבים אלו, אך אין להכריע לפי סימנים ורמזים, קביעה לפי שמות או קריאה בכף היד וכיו"ב.

תשובה:

במהלך הבירורים הנעשים על המועמדים לשידוך, לעתים קרובות עלולים ליפול בתיאור שלילי או המתפרש ככזה על המדובר או המדוברת ולהיכשל חלילה באיסור לשון-הרע, אך מאידך יש מידע שגם חשוב להעביר לצד השני בטרם יחליט על קיום פגישה או התקדמות בשידוך, ולכן יש להיזהר מאוד ולדעת איזה מידע מותר וצריך להעביר לנוגעים בדבר ואיזה מידע אסור להעביר לשום גורם.

ככלל, חיסרון שאינו מהותי ודאי שאין לספר וגם אם נשאלים אודותיו יש להימנע בדרך עקיפה ובלבד שלא תתפרש בעצמה כאמירה שלילית.

כמו כן ישנם חסרונות או מאורעות שליליים מן העבר שנראים לנו כמשמעותיים אך אין להם השפעה על העתיד, אולם מידע שעלולה להיות לו השפעה על ההווה והעתיד הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית – יש להיוועץ ברב האם וכיצד לספר על כך.

חיסרון מהותי יכול להיות בעיה רפואית שעלולה להשפיע על התפקוד בחיים המשותפים או על הילדים, וכן חיסרון בבריאות הנפש, ובכל ספק המתעורר להיוועץ ברב מורה-הוראה מוסמך ומנוסה.

תשובה:

לפי צוואת רבי יהודה החסיד, אין לשאת אשה ששמה זהה לשם אמו או להינשא לחתן ששמו זהה לשם חמיו.

אמנם הדברים אמורים כאשר השמות זהים לחלוטין, אבל אם השם אינו זהה - אין בכל כל חשש. כמו כן, כאשר לאחד מהם יש שם נוסף - אין כל חשש, אם כי ראוי שיחלו להשתמש בשם הנוסף בתדירות גבוהה יותר.
ולכן, גם במקרה של שמות זהים לחלוטין, אם אחד מהם יוסיף שם וישתמש בו מכאן להבא - אין כל חשש, ובמקרה זה ימתינו עם גמר השידוך ופרסומו עד לאחר שלושים יום מהוספת השם.

כאשר השמות השווים הם של המחותנים או המחותנות - יש פחות הקפדה, אולם לפעמים הורה הרבי גם במקרים אלו שכדאי כי אחד מהם יוסיף שם.

תשובה:

לפי ההלכה אין כל איסור לשני אחים להינשא לשתי אחיות, אולם לפי צוואת רבי יהודה החסיד יש להימנע מכך. אולם כתב הרבי שלמעשה הדבר מותר ו'מאן דלא קפיד – לא קפדינן עימיה' [=ומי שאינו מקפיד לא מקפידים עמו].

עם זאת, באם הדבר אפשרי - לא יגורו שני הזוגות באותה העיר ולפחות לא באותה השכונה. וכן יקבלו הסכמת רב מורה-הוראה לשידוך.

אח ואחות אין כל מניעה שיינשאו לאחות ואח, אך גם בזה כתב הרבי שמן הראוי שלא יגורו באותה העיר ולפחות לא באותה השכונה.

תשובה:

מטרת הנישואין היא לצורך הקמת בית בישראל והעמדת דור ישרים מבורך, ולכן התנאי העיקרי הוא שהמדובר או המדוברת יהיו יראי ה' שומרי תורה ומצוות בפועל, כאשר הדגש הוא על מצבם הרוחני בהווה.

כאשר יש התאמה בנושאים עקרוניים,כתב הרבי שאין מקום כלל להימנע משידוך בין עדות שונות.

מוטב שהפרש הגילאים ביניהם לא יהיה גדול, ובמקרים מיוחדים יש להיוועץ ברב.

תשובה:

לבקשת יעקב אבינו לשאת את רחל, הגיב לבן הארמי: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". גם בהלכה היהודית קיים עיקרון זה, שאין לחתן את הבת הצעירה לפני הבת הבוגרת. אמנם לא תמיד מתאפשר הדבר, ובספרי הפוסקים מצינו התייחסות למצבים אלו, כמו גם בהוראותיו של הרבי לאורך השנים.

ראשית, עיקר המניעה היא בעריכת חתונת הצעירה לפני הבוגרת, אולם אין כל מניעה להציע הצעות שידוך לצעירה לפני אחותה, אלא אם כן יש אפשרות סבירה שהאחות תשתדך בקרוב.

במקרה הנצרך להקדים את חתונת הצעירה יש להקפיד קודם סגירת השידוך לבקש את הסכמת ומחילת האחות הבוגרת, ומה טוב שתיעשה בכתב ובפני עדים כשרים, וכן צריכים החתן והכלה להפריש סכום לשידוכי האחות, וכן לא ימהרו את החתונה אם יש סבירות שבינתיים תשתדך האחות.

הדברים אמורים גם כאשר אח צעיר רוצה להקדים את האחות או כאשר אחות רוצה להקדים את אחיה הגדול וכן בקדימה בין אחים.

תשובה:

אמרו חכמים שדרכו של איש לחזר אחרי אשה, ומכאן שההתעסקות בשידוך צריכה להיות בצורה יזומה ופעילה מתוך מרץ ולא להמתין ולחכות עד שיובאו לפניו הצעות. עם זאת, אין להתפעל מקשיים המתגלים במהלך החיפוש, שכן אמרו חכמים כי קשה זיווגו של אדם יותר מקריעת ים-סוף, ולצד הקושי ניתנים מלמעלה הכוחות להצליח במשימה.

חשוב להתעסק בשידוך במתינות ובכובד ראש ומתוך יישוב הדעת ולא בחיפזון, שכן מדובר במאורע חשוב ועיקרי מאוד בחייו של אדם.

ההתעסקות בשידוך צריכה להיות מתוך צניעות וקדושה ויראת-שמים, ובזה שורה הברכה, ולכן החיפוש נעשה באמצעות שדכנים ולא בדיבור ישיר בין הצדדים, וכן הפגישות עצמן צריכות להיות תוך הקפדה גמורה על כל ככלי הצניעות.

תשובה:

על ההורים, ובפרט על האב, מוטלת החובה להשיא את ילדיהם . בדורות קודמים, ההורים לא רק שהיו מעורבים בשידוך ילדיהם אלא גם בחרו לבדם את בן/בת הזוג של ילדיהם. אמנם מאז חל שינוי גדול, שכן הבנים והבנות מבקשים לבחור לבדם את בני זוגם ולבדוק בעצמם את ההתאמה ביניהם.

אך למרות זאת, אין בכך כדי לשמוט את חובתם של ההורים להשיא את בניהם, שכן התורה היא נצחית , ואכן חובתם של ההורים קיימת גם כיום והיא כוללת יגיעה והשקעה בחיפוש אחר השידוך המתאים, עם יראי השם , עד כדי מסירות נפש, על דרך השתדלותו של אברהם אבינו עבור יצחק בנו . והיא אינה מסתכמת רק במציאת השידוך המתאים, אלא גם בהדרכת הילדים והכנתם לחיי הנישואין בדרך הנכונה בה ילכו כל ימי חייהם .

תשובה:

מטרת הנישואין היא לצורך קיום המצוה הראשונה שנצטווינו בתורה – מצות "פרו ורבו", והיא מצוה עיקרית הנוגעת לכל חיי האדם, הן הרוחניים והן הגשמיים, וכפי שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו", וחכמים האריכו לבאר עד כמה נחסר מהאדם בשלימותו הרוחנית ללא נישואין. ועל כן, בהגיע לגיל השידוכין מוטל על האדם להתעסק במלוא המרץ בחיפוש אחר זיווגו המתאים.

קיימות מספר שיטות עד כמה ניתנת לאדם מלמעלה בחירה חופשית מלאה בענין בחירת הזיווג, אך לכל השיטות עולה, שתמיד יכול אחר להקדימו ולקחת ממנו את הזיווג שהיה ראוי לו, ולכן מוטלת על האדם החובה לעשות את ההשתדלות בדרכי הטבע בחיפוש השידוך, ומן השמים ינחוהו למצוא את זיווגו הטוב, וכפי שהבטיחונו חכמינו: "יגעת ומצאת – תאמין".

תשובה:

הנישואין הינם לצורך קיום המצוה הראשונה שנצטווינו בתורה – מצות "פרו ורבו", אולם אף שבגיל שלש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים אודות זמן הנישואין: "בן שמונה-עשרה לחופה", שהזמן הראוי לנישואין הוא בגיל שמונה-עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים, ומובא בתלמוד שהיו יחידי סגולה שהקדימו ונישאו בגילאים מוקדמים יותר.

הסיבה לדחיית חיוב הנישואין לגיל שמונה-עשרה הוא בשל הצורך להקדים לנישואין שנים של לימוד תורה ללא עול הפרנסה שהנישואין טומנים בחובם, מאידך ציוו חכמים שלא לאחר את הנישואין יותר מידי, כדי שלא ייכשל בהרהורי עבירה. ומסיבה זו גם אין בצורך להמשיך ולהעמיק בלימוד התורה עילה לדחיית הנישואין מעבר לזמן המקובל.

כיום מעטים מאד נישאים בגיל צעיר כל כך, ולכן אין חובה למהר להקדים ולהינשא מעבר למה שמקובל במקומם או בקהילתם, והעיקר הוא שלא לאחר את גיל הנישואין המקובל ללא צורך.

תשובה:

אם בירך על הברקים ועל הרעמים פעם אחת וחזר וראה ברקים ושמע רעמים - אינו חוזר ומברך עליהם באותו יום אלא אם כן התפזרו בינתיים העננים וחזרו ובאו עננים אחרים. וזאת במידה שאכן התפזרו העננים לגמרי ונטהר הרקיע עד שהשמים זכים, אבל אם לא נתפזרו העננים לגמרי, אפילו נראו השמש או הירח מבין העננים – אינו חוזר ומברך.
ואם עבר אותו היום שבירך בו על הברקים ועל הרעמים והגיע יום אחר, אפילו לא נתפזרו העננים כלל והמשיכו הגשמים, הברקים והרעמים ברציפות – חוזר ומברך.

תשובה:

מן הדין, ברכת הברק והרעם לא צריכה להיאמר בעמידה, אולם יש המדקדקין לעמוד בעת ברכות אלו, שהם חלק מברכות השבת וההודאה.

הנמצא באמצע תפילה וראה ברק או שמע רעם, אפילו אם הוא באמצע קריאת שמע וברכותיה, וכל שכן בפסוקי דזמרה – יפסיק ויברך וימשיך בתפילה. אבל באמצע תפילת העמידה – לא יפסיק.
אם נכנס לבית-הכסא, או שהיה בכל מקום אחר שאסור לו לברך וראה ברק או שמע רעם – לא יברך, אלא אם כן הוא יכול להספיק לצאת וליטול ידיו ולברך בפרק זמן של 'תוך כדי דיבור', שהוא כ2-3 שניות, ולאחר כדי דיבור יכול לברך בלא שם ומלכות.

תשובה:

ברכת הברק המוזכרת בהלכה היא על הברקים הנראים ביום קר וגשום ובאים כתוצאה מקור ורוח ומלווים ברעמים, אבל ברקים הנראים בימי הקיץ ובאים מחמת החום – אין מברכים עליהם. לכן, בימות החורף הקרים, אין צורך להמתין עם הברכה על ראיית הברק עד לשמיעת הרעם הבא אחריו, שכן ברור שברק זה הוא הברק המדובר בהלכה שיש לברך עליו, ומברך עליו "עושה מעשה בראשית", וכשיבוא הרעם יברך עליו "שכוחו וגבורתו מלא עולם".

יצוין, כי אין חובה לראות את הברק עצמו כפי שהוא נראה בין העננים, אלא כל שרואה את הבזק אורו של הברק יכול לברך עליו, שכן ברכה זו נאמרה על הברק עצמו ולא על ראיית הברק.