פרשיות מחולקות

מה גורם לחלוקת הפרשיות בין בני אה"ק ובני חו"ל בשבועות הקרובים? איזו פרשה צריך לשמוע בן אה"ק הנוסע לחו"ל או להיפך בשבועות אלו? איזו פרשה יקרא בשנים מקרא ואחד תרגום? וכיצד ינהג בשיעור החומש היומי ב'חת"ת'? מה יעשו מניינים מעורבים מבני אה"ק ובני חו"ל? האם יכולים אלו לעלות לתורה בקריאתם של אלו? והאם יש ענין לקרוא בשמו"ת את ההפטרות של שתי הפרשיות? * כל המצבים ההלכתיים לטסים מאה"ק לחו"ל ולהיפך בשבועות אלו

בשל הקביעות בשנה זו, שאחרון-של-פסח חל בשבת-קודש, כמו בקביעויות דומות[1], נוצר חילוק בין בני אה"ק לבני חו"ל בקריאת פרשיות השבוע; בעוד שבחו"ל קראו באחרון-של-פסח את פרשת היום, באה"ק קראו באותו זמן את פרשת שמיני, ומכאן החל פיצול בקריאת הפרשיות בשבועות הבאים, לשבת הבאה קראו בחו"ל את פרשת שמיני ובאה"ק את פרשת תזריע-מצורע וכן הלאה.

השוואת הקריאות בדרך כלל מתבצעת כאשר מחלקים שתי פרשיות באה"ק לשנים בזמן שבחו"ל הן מחוברות, או מחברים שתי פרשיות בחו"ל בזמן שבאה"ק הן נפרדות. השנה חלוקה זו תימשך עד לפרשיות בהר-בחוקותי, אזי בחו"ל יקראו פרשיות אלו יחד ובשבת בה יקראו את פרשת בחוקותי, יקראו באה"ק את פרשת בחוקותי בלבד, ולשבת הבאה יקראו כל ישראל את פרשת במדבר.

 חלוקה זו מעוררת ריבוי שאלות בהלכה ובמנהג, בפרט עם ריבוי הנוסעים מאה"ק לחו"ל ולהיפך, מה הוא אופן ההנהגה הראוי והנכון בכל הקשור לזהות פרשת-השבוע; החל מהקריאה אותה יתחייב לשמוע בשני וחמישי ושבת, ואם שומע את הקריאה כפי המנהג במקום שנמצא בו – האם הוא יכול לעלות לתורה במנין כזה, ומה יעשה במצב שהוא מתבקש אף לקרוא בתורה את קריאה זו, האם הוא יכול להוציא את הציבור ידי חובתן, וכן בחזרתו למקומו – מה יעשה עם קריאת הפרשה אותה הוא מפסיד לפי מנהגו. ומלבד השאלות הנוגעות להנהגה בציבור, מה תהא הנהגתו כיחיד בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום ובשיעורי חת"ת. את שאלות אלו ועוד ננסה לברר במאמר שלפנינו. 

קריאת-התורה מאוחדת?

בכדי להשיב על שאלות אלו, נעמוד תחילה על מהותה של חובת קריאת-התורה וסדרה:

משה רבינו תיקן לישראל לקרוא בתורה בימים שני, חמישי ושבת, ואמרו חכמים[2] שתקנה זו נוסדה לאחר מה שנאמר[3] "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", והבינו משה רבינו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצימאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל בתורה ברבים, והתורה הלא נמשלה למים. נמצא, אפוא, כי תקנה זו היתה בכדי להבטיח שלא יעברו על עם ישראל שלשה ימים ללא תורה.

מדברי הפוסקים עולה, כי בתקנה זו טרם נקבע מה יקראו בכל פעם, וכפי שניתן ללמוד מכך שבבבל היו מסיימים את התורה בשנה אחת ואילו בארץ ישראל סיימו את התורה בשלש שנים[4], כך שהיו קריאות שונות בין ארץ ישראל ובבל. זאת מאחר שיסוד התקנה היה רק שלא יעברו שלשה ימים ללא תורה, ולאחר מכן סדרו את אופן קריאת הפרשיות, האם לסיים פעם בשלש שנים או כל שנה, עד שכיום מסיימים כולם את התורה בשנה אחת.

מכך עולה כי כל קריאת-התורה כלשהי ששומע בזמנים שנקבעו – יוצא הוא ידי חובת התקנה של קריאת-התורה[5]. ומכאן גם ההלכה שציבור שקראו שבעה קרואים בשבת ומשום מה לא סיימו את הפרשה – יצאו ידי חובת קריאת-התורה[6], אלא שיצטרכו להשלים את הפרשה בשבת הבאה, כדי להשלים את סדר הפרשיות, אך אין זה לעיכובא מצד תקנת הקריאה[7]. וכן הדין בציבור שטעו בשבת שהיו בה פרשיות נפרדות וקראו בטעות שבעה קרואים בפרשיות מחוברות[8], שיצאו ידי חובתם[9].

כמו כן, עלינו להדגיש ולהבהיר שהעיקר להלכה הוא, שחובת קריאת-התורה היא חובת הציבור בלבד ולא חובתו של כל יחיד[10].

לאור זאת, באם יש מנין מיוחד, או אפילו רוב מנין[11], מבני מקומו הנמצאים שם, כגון שיש מנין בני אה"ק בחו"ל או מנין בני חו"ל באה"ק – יכולים הם לערוך מנין נפרד ולקרוא את הפרשה כפי מנהג מקומם. ואין זה בכלל איסור "'לא תתגודדו'[12] – לא תעשו אגודות אגודות"[13] ו"אל ישנה אדם מפני המחלוקת"[14], שכן כבר הדבר ידוע ומפורסם רבות בשנים שעורכים מניינים כאלו. וכן עמא דבר[15].

וכך יכולים להמשיך ולקרוא גם בשאר השבתות שאינם נמצאים במקומם, עד שיתאחדו הקריאות באה"ק ובחו"ל[16].

אולם יחיד הנוסע (או יחידים הנוסעים) ממקום למקום והקריאה במקום שנמצא שונה ממנהג מקומו – מחויב הוא בקריאת-התורה עם הציבור אליו הצטרף במקום שנמצא ושומע הוא את הקריאה כפי מנהגם ויוצא בה ידי חובתו, שהרי כאמור אין משמעות לתוכן הקריאה, וכל פרשה שיקרא יוצא בה ידי חובה[17].

מקום שאין בו קהילה קבועה, כגון בית חב"ד הנמצא בחו"ל במקום שאין בו קהילה יהודית מקומית, והמנין המתקבץ בו מבוסס על תיירים ומטיילים ממקומות שונים מאה"ק ומחו"ל – נראה שאם יש ציבור לכל אחד, אפילו ששה – יכולים לעשות ב' מניינים ואלו ישלימו לאלו, וכן יכולים לקרוא כולם, בהסכמת הציבור, במנין אחד לשבעה קרואים בב' הפרשיות (כדלהלן). ואם יש רוב ציבור רק לבני אה"ק או לבני חו"ל – יקראו כמנהגם והמיעוט בטלים אליהם. ואם אין ציבור לאף אחד מהם, וכגון שהם מנין מצומצם מחמשה בני אה"ק וחמשה מבני חו"ל, או שבחרו לקרוא פרשה אחת במנין אחד – ודאי שיש עליהם חובת קריאה מצד היותם ציבור יחד, ויקראו כמנהג חו"ל, שזהו מקום הישוב ויכולים הכל לעלות לתורה (כדלהלן)[18].

העולה לתורה ובעל הקורא

עליה לתורה: מאחר שכל הציבור חייבים לשמוע את קריאת-התורה, מבלי הבט על זהות הפרשה הנקראת, הרי שגם כאשר הציבור מחולק לבני אה"ק ובני חו"ל, יכולים אלו לעלות לתורה בקריאת הפרשה של אלו, שכן כולם נחשבים ל'ברי חיובא' מצד עצם תקנת קריאת-התורה בציבור[19]. וה"ה לעליית מפטיר וקריאת ההפטרה[20].

אולם הדברים אמורים דוקא לענין קריאת-התורה בשבת, כאשר חל על כולם חיוב קריאה בפרשת-השבוע, אלא שחלוקים הם רק בזהות הפרשה, אך כאשר לבני חו"ל הוא יום-טוב ואילו לבני אה"ק הוא שבת, אזי אם נוהג כמנהג המקום – ודאי שיכול לעלות לתורה כמנהג המקום, אבל אם אינו נוהג כמנהג המקום – נחלקו בזה הפוסקים, ולכן לכתחילה במצב זה אין לאחד לעלות לתורה במניינו של השני, מאחר שהוא אינו בר חיובא בקריאה זו, שזו קריאת-התורה של שבת וזו קריאת-התורה של המועד[21].

בעל הקורא: מהסיבה האמורה, אין משמעות לזהות בעל הקורא, מאחר שהכל מחויבים בקריאת הפרשה בשני וחמישי ושבת, ולכן מאחר שהן בעל הקורא והן השומעים מחוייבים בקריאת-התורה בפרשה כלשהי[22], יכול בן אה"ק לקרוא עבור בני חו"ל לפי מנהגם, וכן בן חו"ל יכול לקרוא עבור בני אה"ק לפי מנהגם, מאחר שהוא מחוייב בדבר, מלבד כאשר אצלו הוא יום טוב ואצלם הוא יום חול או שבת וכן להיפך[23].

השלמת הקריאה

לענין השלמת הפרשה שהחסירו – הנה מאחר שקריאת-התורה אינה חובת היחיד, כאמור, מן הדין אינו חייב להשלימה בבואו למקומו[24]. ולא זו בלבד, אלא אפילו אם התקבצו להם מנין יחידים – לא חלה עליהם החובה להשלים את הפרשה שהחסירו ולקרותה בציבור, אלא שאם הם רוצים הם יכולים לעשות לעצמם מנין נפרד ולהשלים את הקריאה שהחסירו[25], וכך ראוי לנהוג לכתחילה[26].

זמן ההשלמה: ציבור ששמעו קריאת-התורה בשחרית כמנהג המקום, אם משום שנהגו יום-טוב שני של גלויות ושמעו קריאה בעניינו של יום, או בשבת רגילה ולא התקבץ מנין לקרוא כפי מנהגם, אם לעת מנחה יתקבץ מנין כפי מנהגם – יכולים להשלים את הקריאה שהפסידו כבר במנחה של אותה שבת, כאשר יקראו שלשה קרואים כסדר ובעליית שלישי ימשיכו עד סוף הפרשה[27], וכך ראוי לעשות, כדי לקרוא את הפרשיות כסדרן. באם לא מתאפשר – ישלימו את הקריאה בשבת הבאה במנין נפרד לאחר חזרתם למקומם[28].

אופן ההשלמה, כאשר משלימים את הקריאה שהחסירו בשבת הבאה – יש אומרים שיקראו לשלשת העולים הראשונים את הפרשה הקודמת והעולה הרביעי יקרא בסוף הפרשה הקודמת וכן את תחילת הפרשה הנוכחית, כפי המנהג בקריאת פרשיות מחוברות[29]. אך יש אומרים שיקראו לכהן את כל הפרשה הקודמת ויוסיפו עוד שלשה פסוקים לפחות (או עד 'שני') מהפרשה הנוכחית, כדי שכל העולים יקראו בפרשת-השבוע הנוכחית, שהיא חובת היום[30], וכך המנהג הנפוץ[31].

שנים מקרא ואחד תרגום

בהתאם לחילוק בקריאת-התורה בשבועות אלו, יש לדון באופן קריאת הפרשה הנקראת שנים מקרא ואחד תרגום לנוסעים מאה"ק לחו"ל ולהיפך, והכרעת הפוסקים בזה שיש לאדם "להשלים פרשיותיו עם הציבור"[32] – במקום שנמצא בו ובהתאם לפרשה שיקרא בתורה בציבור בשבת הקרובה, כך שאם יוצא למקום שהוא יודע שיהיה לו שם מנין מבני מקומו, ובפרט אם הוא חלק מקבוצה היוצאים יחד ומתכוונים לקיים מנין נפרד לקריאת הפרשה לפי מנהגם – ממשיך הוא לקרוא שמו"ת כפי מנהגו, אך אם לא יהיה שם מנין מבני מקומו וישמע קריאת-התורה כמנהג המקום שנמצא בו:

אם הגיע מאה"ק לחו"ל, כך שישמע שוב בשבת את הפרשה שכבר שמע וקראה שמו"ת בשבת שעברה – אינו צריך לקרוא שוב השבת את פרשה זו שמו"ת, ובשבתות שלאחר-מכן יקרא שמו"ת כבני חו"ל וכשיחזור לאה"ק, ואז יתברר שהחסיר פרשה אחת – יקרא באותה השבת שתי פרשיות שמו"ת, את הפרשה שהחסיר ואת זו שישמע בציבור[33].

ואם הגיע מחו"ל לאה"ק, כך שחסרה לו פרשה אחת לאחר שישמע בשבת כבר את הפרשה הבאה – עליו לקרוא בשבת הראשונה את שתי הפרשיות שמו"ת, את מה שהחסיר ואת הפרשה שישמע בציבור בשבת, ומכאן ואילך יקרא שמו"ת את הפרשה שקוראים בציבור בו נמצא[34].

יצויין, כי בהתאם למנהג חב"ד לקרוא בהמשך לקריאת שמו"ת את כל ההפטרות השייכות להשבוע, גם אלו שאינם נקראות בציבור[35], יש הנוהגים (ועל-פי השמועה היה זה לשביעות רצונו של כ"ק אדמו"ר) שבקביעות כזו, משלימים בני אה"ק וחו"ל גם את ההפטרה של זולתם, כחלק משיעור החת"ת של אותו היום בו נקראת ההפטרה או כחלק מהעברת הסדרה שמו"ת[36].

שיעור חומש ב'חת"ת'

שאלות אלו נוגעות גם לשיעור חומש רש"י משיעורי 'חת"ת', שבמקום שיודע שיקרא בשבת בציבור כפי מנהגו פשוט הדבר שימשיך לקרוא את השיעור היומי כפי הסדר שהתחיל בו במקומו, אך מה הדין כאשר לא יהיה לו מנין לקריאת-התורה כפי מנהג מקומו ויצטרך לצאת ידי חובה בקריאת-התורה כפי מנהג המקום?

מסתבר ששיעור החומש היומי הוא בהתאם לפרשה שהחלו לקרוא במנחה של שבת ולומדים פרשה זו בשיעור היומי עד לקריאתה בתורה, וכשם שבשבוע שחל יום-טוב בשבת וקוראים בו בעניינו של יום ולא בפרשת-השבוע, בכל זאת לומדים את שיעור החומש של הפרשה שהחלו לקרוא במנחה בשבת הקודמת וחוזרים ללומדה שוב בשבוע הבא עד קריאתה בתורה, לכן:

בן אה"ק הנוסע לחו"ל, באם יודע שישמע קריאת-התורה במנין של בני אה"ק – ודאי שימשיך בשיעורי החת"ת כפי הפרשה שבאה"ק, אך גם אם ישמע קריאת-התורה כפי מנהג חו"ל בפרשה ששמע כבר בשבוע שעבר – הדעת נותנת שימשיך בשיעורי החת"ת כפי מנהגו ובשבועות שלאחר מכן לומד השיעור כמנהג חו"ל עד שמגיע לאה"ק, וביום שמגיע לאה"ק ואז יהיה כבר השבוע של הפרשה הבאה ישלים עד המקום שאוחזים באה"ק[37].

וכן בן חו"ל הנוסע לאה"ק, באם יודע שישמע קריאת-התורה במנין של בני חו"ל – ודאי שימשיך בשיעורי החת"ת כפי מנהגו, אך אם ישמע קריאת-התורה כפי מנהג אה"ק בפרשה הבאה ונמצא שהחסיר פרשה –ישלים עד המקום שאוחזים באה"ק וימשיך כמנהגם עד שיחזור לחו"ל ויקראו במנחה של שבת את פרשת-השבוע הבאה.

[1] יצויין כי בקביעויות דומות (כמו בשנה בה יום ב' דחג השבועות בחו"ל חל בשבת וכדו') יתכנו השלכות הלכתיות נוספות או שונות, וכאן עסקנו בעיקר בקביעות שנה זו, אם כי עיקרי הדברים מתאימים גם לשאר הקביעויות.

[2] בבא קמא פב, א. רמב"ם הל' תפלה פי"ב ה"א.

[3] שמות טו, כב.

[4] מגילה כט, ב. ובמסכת סופרים פט"ז ה"י משמע שהיו מסיימים בשלש וחצי שנים.

[5] ראה שו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קסט. ויש לכך מקור כבר באור זרוע ח"ב סי' מה, שם משמע שהתקנה היתה לקרוא את כל התורה בכל שנה ולאו דוקא לקרוא פרשה מסוימת בשבת זו ופרשה אחרת בשבת זו. וכן הוא בקיצור תשובות הרא"ש המחודשות (נדפסו בסו"ס חיים שאל להחיד"א תחת השם 'חזה התנופה' סנ"ד): "חילוק הסדרים וחיבוריהם הוא כדי שתעלה קריאת כל התורה בשנה אחת, ולכן כל חכם בעירו או בארצו חיבר והפריד הסדרים כפי הסדר שראה שהוא הנאות ואין הסדור ההוא הלכה קבועה, רק מנהג".

והנה בזוהר ח"ב רו, א (הובא במג"א ריש סי' רפב) איתא: "ולא יפסיק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא". ויש שרצו להוכיח מכאן (ראה פסקי תשובות סי' קלה אות א) שמעיקר התקנה היה לקרוא בכל שבת את הפרשה המיוחדת לה, ואכן כבר הקשה המג"א שם מכך שבארץ ישראל סיימו את התורה בג' שנים ושמע מינה שהיו מחלקין הסדרות, וכנראה כוונת הזוהר להחמיר, שלאחר שנתקן לקרוא כפי סדר הפרשיות – יש לקרוא בכל שבוע את הפרשה המתאימה מתחילתה ועד סופה ולא להפסיק בה (ודלא כמו שנדחק ליישבו בפסקי תשובות שם הע' 6). ושו"ר ע"ד סברא זו בשו"ת בצל החכמה ח"א סי' ג אות י. וראה להלן הע' 13 משו"ת מים רבים.

אכן הערוך השולחן כתב בריש סי' קלה: "דעל שבת שחרית תיקן משה רבינו מה לקרות, והיינו כל סדרה בשבתו", והניף ידו שנית בסי' רפב סק"ב: "וכבר נתבאר בריש סי' קל"ה דמשה רבינו תיקן לישראל לקרות כל סדרה וסדרה בשבת שלה, וחלילה להחליף סדרה זו באחרת", ולדעתו, אם טעו וקראו פרשה אחרת – חוזרים וקוראים את הפרשה הנכונה בשבעה קרואים כדין. אבל ראה שו"ת בצל החכמה שם מ"ש בביאור דבריו. וי"ל ע"ד. ואכ"מ.

[6] ראה שערי אפרים שער ז סי"א. ביאור הלכה ריש סי' קלה.

[7] שו"ת חתם סופר שם. וראה גם שו"ת מים רבים סי' ח, דאף שמעיקר התקנה לא קבעו סדר הפרשיות, "מיהו האידנא דנהגו כולא עלמא לקרוא כל התורה כולה בשנה אחת וסידרו הפרשה שראוי לקרוא על הסדר מידי שבת בשבתו – אין לנו רשות לבטלה ולשנותה, כי מנהג ישראל תורה הוא ונמצא דהשתא הסדר הזה הוא עלינו חובה. ועוד, שיש לכל פרשה ופרשה עם השבת הראוי לה יחס ושורש כפי הנסתר ואסור לנו להחליף הסדר". ע"ש.

[8] או להיפך – ראה בהמצויין בפסקי תשובות סי' קלה אות ו ובהערות שם.

[9] עיקרי הד"ט או"ח סי' ו אות י, הובא בשו"ת פרי הארץ חאו"ח סי' ו. לדוד אמת סי' ט סק"ד. כף החיים סי' קלה סק"ז.

[10] ראה שוע"ר סי' רפב ס"ה וסי' רסג סק"ה במוסגר. שו"ת צמח צדק סי' לה. וראה גם בספרי כרם מנחם ח"א סי' כב. פסקי תשובות שם הע' 12. וש"נ.

[11] ראה פסקי תשובות סי' קמג סק"ד שיכולים ששה מבני אה"ק הנמצאים בחו"ל ולהיפך לצרף אליהם מבני המקום ולעשות מנין נפרד לעצמם. אבל ראה שם, שהמדובר הוא דוקא בקריאה של שבת, שהכל מחויבים לקרוא בפרשת-השבוע, אבל ביו"ט שני של גלויות החל בשבת, שלבני חו"ל הוא קריאת יו"ט ולבני אה"ק הוא קריאת שבת – אינם יכולים להצטרף זל"ז. וראה שו"ת בצל החכמה סי' ג אות ה ואילך פרטי הדינים בזה, ולא הארכנו בזה כאן משום שהוא פחות מצוי.

[12] דברים יד, א.

[13] יבמות יד, א.

[14] פסחים נא, ב.

[15] ראה כעי"ז שו"ת אבקת רוכל סי' כו.

ואף כי יש אוסרים במקום שאין להם מנין לצרף בני המקום למניינם הנפרד, כמ"ש בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ד ובכף החיים סי' תצו סקל"ט – כבר כתבו אחרונים להתיר זאת מהסברא שבפנים, וכמ"ש שו"ת משנת שכיר סי' צ, שו"ת בצל החכמה שם אות ג ובהמצויין ביו"ט שני כהלכתו פ"ט הע' ג. פסקי תשובות שם הע' 16.

[16] לגבי בני חו"ל באה"ק – ראה יו"ט שני כהלכתו מילואים סי' יד. וש"נ.

לגבי בני אה"ק בחו"ל, שם יש סברא לומר, שאולי יקראו פעם נוספת בהגיעם לחו"ל את ששמעו שבוע שעבר באה"ק ורק בשבת שלפני חזרתם לאה"ק יקראו שתי פרשיות – ראה שו"ת בצל החכמה ח"א סי' ז ובח"ו סי' נח.

[17] ראה שו"ת להורות נתן ח"ג סי' יג ובשו"ת בצל החכמה ופסקי תשובות שצויינו לעיל.

[18] דהנה בשוע"ר סי' תצו ס"ט (לגבי יו"ט שני של גלויות): "אבל אם אין דעתם לחזור למקומן, אם הגיעו תוך תחום לעיר מעיירות שבחו"ל, אפי' אין בעיר ישראל – נעשו כבני חו"ל מיד" כו', משמע שעצם היותם בישוב בחו"ל המנהג בו צ"ל כמנהג חו"ל, ובפרט אם יש שליח המתגורר במקום בקביעות. אמנם, מאחר שחובת קריאת-התורה היא חובת הציבור והלא אף בישוב יהודי היו יכולים להתחלק לב' מניינים ודאי שיכולים אף כאן להתחלק ואם חסר אלו ישלימו לאלו. ושו"ר להראש"ל הרב אליהו בקשי דורון שליט"א בשו"ת בנין אב ח"ד סי' כו שדן בכעין נדו"ד והעלה בדומה להמבואר בפנים. ע"ש.

אבל לענין יו"ט שני החל בשבת, שחיובי הקריאה הם שונים – ראה בהמצויין לעיל הע' 17 משו"ת בצל החכמה.

[19] שו"ת קנין תורה ח"ב סי' צט. פסקי תשובות סי' תצו הע' 125. וראה להלן סוה"ע 26.

[20] דלא גרע מקטן שיכול לעלות למפטיר אפילו בפרשת זכור (ראה שוע"ר סי' רפב סט"ז).

[21] לפי שערי אפרים שער ח סצ"ז ובפתחי שערים שם הביא דעות הפוסקים בזה [וראה שם פרטי הדינים לענין דיעבד]. וראה עוד יום טוב שני כהלכתו פ"ט ס"ג ואילך. וש"נ. וכך דעת כ"ק אדמו"ר – ראה המלך במסיבו ח"א ע' מט ובמה שכתבתי ב'ילקוט מנהגי חב"ד', מנהגי קריאת-התורה (נדפס בסוף 'חמשה חומשי תורה – חומש רש"י', בהוצאת חזק, תשע"ג) סע"ג ובהמצויין בהערות שם. וראה שם ס"ה שגם כשהקריאה אינה לפי מנהגו מחוייב הוא לשומעה, הגם שאינו יכול לעלות בה לתורה.

ולהעיר גם מדין עליה לתורה בשבועות לעובר את קו התאריך בימי הספירה, שכתב כ"ק אדמו"ר (אגרות קודש ח"ג ע' קכ) שחג את ב' הימים מספק ו"אינו עולה לתורה בשני הימים". והגע עצמך, דאף שבז' סיון הוא בודאי חוגג יו"ט, אלא שיש ספק אם זהו יו"ט ראשון או יו"ט שני ומ"מ מחוייב בקריאת היו"ט, ואפילו הכי אינו עולה לתורה (הערת ידי"נ הר"ר עזריאל ברגר שי'). אך נראה שאין לך בו אלא חידושו, ואין ללמוד מכאן לחילוקי הפרשיות. וק"ל.

[22] ראה שוע"ר סי' רפב ס"ה. שו"ת צמח צדק או"ח סי' לה אות ה.

[23] לפי שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' ע. יום טוב שני כהלכתו פ"ט ס"א. הליכות שלמה פי"ב ס"ז.

[24] ראה שו"ת בצל החכמה שם סי' ז אות א. יום טוב שני כהלכתו שם סי"ד ובהע' מ שם.

[25] לפי משנה ברורה סי' קלה סק"ז. שערי אפרים שער ז סל"ט. וראה גם פסקי תשובות סי' קלה אות ה ובהע' 40.

[26] ראה קצות השולחן סי' פד בדי השולחן סקי"ח. שו"ת בצל החכמה שם. נטעי גבריאל הל' פסח פ"מ ס"ד-ה.

[27] כך נוהגים רבים בפועל, ביניהם רבני חב"ד באה"ק השבים מחג השבועות בחצרות קדשנו בקביעות שחל יום ב' דשבועות בשבת. וראה בהרחבה יום טוב שני כהלכתו במילואים סי' יד. וש"נ. ולהעיר, שאין צורך להמשיך לקרוא גם את עליית ראשון של הפרשה שלאחריה.

[28] וע"ד דברי הרמ"א סי' קלה ס"ב.

[29] ראה קצות השולחן שם סי"א משערי אפרים שם ס"ט.

[30] ראה כף החיים שם סי' קלה סק"ה. ובנדו"ד – בין פסח לשבועות פ"ד ס"ו.

[31] ראה נטעי גבריאל שם ס"ו. וראה פסקי תשובות סי' קלה הע' 29, שאופן זה מועיל גם לשיטת השערי אפרים, שהרי לשיטתו (ראה שם סי"א) אין זה מעכב מתי יחברו את ב' הפרשיות. ע"ש.

[32] ברכות ח, א.

[33] קצות השולחן סי' עב בדי השולחן סק"ג. פסקי תשובות סי' רפה סק"ט.

[34] שו"ת חיי הלוי ח"ד סי' כו. פסקי תשובות שם. וראה בכ"ז שו"ת בצל החכמה שם סי' ט-י.

ולהעיר, שבן אה"ק החוזר מחו"ל, לא יתחיל לקרוא את הפרשה שהחסיר בזמן מנחה שמו"ת אף אם שומע בחו"ל קריאת-התורה של פרשה זו בתוך קריאת תפלת מנחה כנ"ל, שכן תחילת זמן קריאת שמו"ת הוא מיום ראשון (ראה שוע"ר סי' רפה ס"ה).

[35] ראה ספר המנהגים ע' 25 ובמש"כ ב'ילקוט מנהגי חב"ד' מנהגי שנים מקרא ואחד תרגום, הע' 28. וש"נ.

[36] ראה 'ילקוט מנהגי חב"ד' שם סוה"ע 29.

[37] כך מסתבר. וראה גם בירורי מנהגים – שבת ע' 160 הע' 106.