אכילה וטעימה לפני הבדלה

מה ההבדל בין איסור המלאכה לפני הבדלה לאיסור הטעימה לפניה? מדוע צריכים להמתין עד לאחר ההבדלה על הכוס? מה נכלל באיסור הטעימה? והאם מותר לשתות מים? מתי מתחיל זמן האיסור? האם אפשר ליטול ידיים להתוועדות מבעוד יום ולהמשיך אל תוך הלילה? ומה יעשה מי שאין לו יין להבדלה? * הלכות ומנהגי הבדלה – חלק שלישי

בין איסור מלאכה לאיסור אכילה > מעבר לאיסור עשיית המלאכה שחידשו חכמים, הקיים גם בצאת השבת, ואף לאחר זמן של תוספת שבת – עד שיבדיל[1], הנה בעוד איסור זה תלוי בעצם ההבדלה, שאסור לאדם שיעשה חפציו קודם שילווה את המלך – שבת המלכה, בהבדלה, ומיד כשאומר בשפתיו את ענין ההבדלה, במילים "ברוך המבדיל בין קודש לחול" – די בכך;

הוסיפו חכמים לאסור כל אכילה ושתייה עד שיבדיל על הכוס, גם אם אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" וגם אם אמר את כל נוסח ההבדלה שבתפילה[2].

טעם האיסור > הסיבה לכך היא, משום שאיסור הטעימה לפני ההבדלה נובע מסיבה אחרת לחלוטין, מאחר שחובת ההבדלה בצורתה כיום היא שמבדיל הן בתפלה והן על הכוס, הרי שלא די בסייגים כדי לדאוג שיבדיל בתפלה בלבד, ויש לדאוג שיבדיל גם על הכוס[3].

אכן, בהבדלה, כמו גם בקידוש, הסייג הוא חמור מבכל המצוות שקבוע להם זמן, שלא די שאוסרים על האדם לקבוע סעודה מחשש שמא ישכח מלקיים את המצוה, אלא אוסרים כל טעימה של מאכל ומשקה!

זאת מאחר שהמצוה היא לקדש את השבת, הן בכניסתה והן ביציאתה, מיד עם תחילת זמן החיוב – בסמוך לכניסת השבת ובסמוך ליציאתה, לכן אפילו טעימה אסורה משהגיע הזמן[4], שכן אף היא מעכבת את קיום המצוה בתחילת הזמן[5].

גם מים > כאמור, האיסור כולל כל טעימת מאכל ומשקה, אולם מן הדין שתיית מים בלבד מותרת[6], אך מנהג חב"ד[7], על פי הקבלה[8], שגם אין שותים מים קודם ההבדלה.

ממתי מתחיל האיסור? > איסור הטעימה קודם ההבדלה מתחיל כבר משקיעת החמה, שאז הוא זמן בין השמשות, שהוא ספק לילה[9].

ואף שבפועל אינו יכול להבדיל בשעה זו ולקיים את המצוה בזמנה העיקרי, יתכן שעדיין זמן זה ראוי היה להבדלה מצד הספק לילה שבו, רק שאי אפשר להבדיל אז, מאחר שהוא גם ספק יום השבת, וכנראה שדי בכך בשביל להחיל את איסור הטעימה שבקשר עם זמן (הראוי ל)תחילת המצוה (עיין בהערה)[10].

אפשרויות האכילה > מי שהתחיל לשתות [או שרק טעם דבר מאכל ללא סעודה] מבעוד יום – צריך להפסיק בהגיע זמן האיסור – בשקיעת החמה, אך אם נטל ידיו לסעודה מבעוד יום – אינו צריך להפסיק ורשאי להמשיך בסעודה כמה שירצה, כיון שהתחיל בהיתר.

אך לאחר שקיעת החמה – אין להתחיל אף לא בסעודה, כיון שכבר הגיע זמן האיסור, ואם התחיל – יפסיק מיד[11]. 

מי שאין לו יין > למי שאין יין להבדלה ולא שאר משקים או חמר מדינה, שיכול להבדיל עליהם; באם יהיה לו למחרת – אסור לו לטעום מאומה עד למחרת לאחר ההבדלה[12], עכ"פ עד חצות היום[13]. אך אם הוא אדם חלוש וקשה לו להתענות – מותר לו לאכול מיד, באם הזכיר הבדלה בתפילה[14]. ואם גם למחר לא יהיה לו יין – אין צריך להתענות כלל[15].

[1] וכפי שנתבאר בהרחבה במאמר הקודם.

[2] שו"ע אדה"ז סי' רצט ס"א.

[3] ראה שו"ע אדה"ז סי' רצד ס"ב. ולהעיר גם מקו"א סי' רצו סק"א.

[4] שו"ע אדה"ז סי' רעא ס"ט. וראה גם קו"א סי' רצט סק"ב.

[5] היינו, שכאן החשיבות היא לא רק שמא יימשך ולא יקיים המצוה, אלא גם כדי לוודאות שהמצוה תתקיים בתחילת זמנה. וראה להלן הע' 10.

[6] שו"ע אדה"ז סי' רצט ס"א.

אכן, קודם קידוש גם שתיית מים אסורה מן הדין (שו"ע אדה"ז סי' רעא שם), וצ"ב מאי שנא, ורבים וטובים נתקשו בהבנת הלכה זו.

והנה, מקור הדברים בפסחים קה, א, ד"רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא", וברשב"ם על אתר ד"ה לא קפדי כתב, שרק בקידוש הקפידו "משום כבוד השבת", ע"ש, אלא שטעם זה דכבוד השבת לא הובא בדברי אדה"ז גבי קידוש.

ונראה, שאכן טעם אחד יש לאיסור הטעימה בין בקידוש ובין בהבדלה – משום שנתקנו בתחילת זמנן, אלא שגם טעם זה מצד עצמו אין בכוחו לאסור אף שתיית מים, שאינה חשובה כלל, ואף שאוסרים טעימה בלבד אין לאסור שתיית מים, ולהרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"ה) היא מותרת אף בקידוש (ועי' מ"מ שם), אלא שמ"מ לא מצינו היתר זה בגמ' אלא לענין הבדלה ולא לענין קידוש (וכפי שהעיר בהגה"מ על הרמב"ם שם), ומזה הבין אדה"ז שאכן בקידוש החמירו יותר בטעם זה, וכן החמירו גם לענין התחיל בהיתר שחייב להפסיק, דלא כבהבדלה (כדלהלן בפנים), היינו שהחשיבו אפילו שתיית מים בלבד כמעכבת את הקידוש.

ולפ"ז מובן גם לשונות אדה"ז, שבסי' רצט הפנה לטעם דסי' רעא רק לכללות איסור הטעימה, אף שחלוקים קידוש והבדלה לענין שתיית מים קודם להם, ומאידך, בסי' רעא כתב כן בעיקר לגבי קידוש, רק שהוסיף: "וכן בהבדלה", היינו שאיסור זה וטעמו קיימים גם בהבדלה, אף שלא בכל הפרטים. וק"ל.

ולהעיר משו"ת הרא"ש כלל כה סי' ב כתב שהטעם הוא משום "דשבת קובעת ואסור ליהנות בכל מיני הנאות של אכילה ושתיה עד שיקדש", וביאר בדעת תורה (סי' רעא סק"ד) שכוונתו למה שאמרו (תרומות פ"ח מ"ג) שהשבת קובעת למעשר, היינו שאף שבד"כ אכילת עראי אינה חייבת במעשר – שבת קובעת לענין מעשר ואפילו אכילת עראי אסורה, והיינו שהשבת מחשיבה אפילו אכילת עראי לחשובה, ולפ"ז יש מקום להקפיד בזה יותר בכניסת השבת גם על שתיית מים, משא"כ ביציאת השבת.

[7] ספר המנהגים חב"ד ע' 35.

[8] ראה כף החיים סי' רצא סקי"ז. סי' רצט סק"ו.

[9] שו"ע אדה"ז סי' רצט ס"ב. ושם, שיש אומרים שהאיסור הוא רק ודאי לילה, והנוהגים להתחיל סעודות גדולות אחרי השקיעה "אין למחות בידם, כיון שיש להם על מה שיסמכו, אבל העיקר כסברא הראשונה". ולכאורה יש לסמוך על זה רק במקום שנהגו כן או בשעת דחק.

[10] ונרחיב מעט: דהנה בטעם המתירים שבהערה הקודמת כתב אדה"ז בקו"א לסי' רעא סק"ג: "משום דכיון דלדידהו זה אינו מפורש בגמ', מנא לן לאסור בבין השמשות, שהוא קודם זמנה [של ההבדלה], שהרי א"א לו להבדיל בין קודש לחול לגמרי בבין השמשות, שהוא ספק. אבל בקידוש, אדרבה – זהו עיקר זמנה, שהוא התחלת השבת" כו', ולכן מובן מדוע נאסרה הטעימה קודם הקידוש החל משקיעת החמה של יום שישי (שו"ע אדה"ז שם ס"ט). ומה שלהלכה בכל זאת אוסרים בהבדלה החל משקיעת החמה היינו "כיון שדברי ר"ח והרי"ף והגאונים ורמב"ן ור"ן וסמ"ג מפורשים לאסור בבין השמשות לענין התחלה בהבדלה . . וכן דעת מהרי"ק, כמ"ש הב"י סי' רצ"ט, והב"ח ומג"א שם וס"ל הכי אף להרא"ש והטור", כפי שממשיך בקו"א שם.

ובאמת הדבר תמוה, מדוע לשיטת רוב הפוסקים והכרעת ההלכה אסור לאכול קודם הבדלה כבר מבין השמשות אם "א"א לו להבדיל בין קודש לחול לגמרי בבין השמשות, שהוא ספק", שהרי כל איסור הטעימה הוא בכדי שיקיים את המצוה עם תחילת זמנה, והלא בשעה זו עדיין לא הגיע זמן חיוב ההבדלה?

ועכצ"ל, דכיון שלולי הספק זמן זה הוא כבר ראוי להבדלה, וכיון שבהגיע הלילה נכנס זמן החול ונעשית ההבדלה בין קודש לחול, הרי גם ביודענו שמדובר בספק לילה, ומחמת כן "א"א לו להבדיל בין קודש לחול לגמרי בבין השמשות" – עדיין זמן זה ראוי הוא להבדלה, כיון שכבר עתה מתחיל מספק החיוב להזכיר הבדלה זו, ולכן כבר חל איסור הטעימה, אלא שבפועל ההזכרה וההבדלה נעשית בודאי חשיכה [ולהעיר שגם תוספת שבת ביציאתה קשורה עם ודאי לילה, ולא סתם הוספה, וכמבואר בסי' רצג ס"א, ש"מיד שיצאו ג' כוכבים קטנים היה מותר בעשיית מלאכה, אלא שצריך להמתין עד שיהיו ג' כוכבים עומדים רצופים במקום אחד ולא מפוזרים" כו']. ואף שלענין ביה"ש בערב שבת חשיב לגמרי ככניסת השבת וכזמן ודאי, וכפי שמאריך בקו"א שם – אין לדמותו לביה"ש דמוצאי שבת ואין לך בו אלא חידושו [ושו"ר כעי"ז בקובץ רשימות שיעורים פסחים ח"ב סי' מ הע' 6].

ומה שראו לאסור החל מזמן הראוי להבדלה אע"פ שאינו זמנה בפועל – י"ל שכך הוא בכל איסורי אכילה קודם המצוות שיש להם זמן קבוע, מצד שמא ימשך ולא יקיים המצוה, שהאיסור מתחיל עם הזמן הראוי למצוה ולא לפי זמן קיומה בפועל, ואף שאיסור הטעימה הוא בכדי לקיים המצוה בתחילת זמנה – אינו איסור חדש, אלא אף הוא מיוסד על איסור האכילה, אלא שבקידוש והבדלה "החמירו יותר [היינו באיסור זה גופא ואסרו גם הטעימה] לפי שעיקר מצותן הוא בתחילת זמנם", כלשון אדה"ז בסי' רעא ס"ט [וראה כעי"ז נמי ברשימות שיעורים שם הע' 4, אבל ראה שם בפנים אות ד. ואכ"מ].

אכן, חובה זו, לולי היותה מפורשת בגמ' לא היינו אומרים אותה מעצמנו, כיון שלא הגיע עדיין החיוב בפועל דהבדלה ואף אינה שייכת למעשה בזמן זה, כיון שהוא גם ספק שבת, ומדוע נאסור עליו הטעימה, אבל כיון שלדעת רוה"פ כך משמע בהדיא בגמ' – הכי קיי"ל, כנ"ל מהקו"א. ומ"מ, כיון שסוכ"ס לא התחיל זמן קיומה בפועל אין אוסרים כי אם להתחיל בסעודה, ואם התחיל מבע"י – אין מפסיקין אותו, כדלהלן, דלא כבקידוש.

[11] שו"ע אדה"ז סי' רצט ס"ב.

[12] הכרעת אדה"ז סי' רצו סי"ב.

[13] ראה שם קו"א סוסק"א. קצות השולחן סי' צד בדי השולחן סק"י.

[14] שם בפנים.

[15] שו"ע אדה"ז סי' רצד ס"ב.