כיצד "מרבים בשמחה" בחודש אדר? איזו הלכות ומנהגים שמחים יש בחודש אדר? מה הן הגדרותיה של שמחת הפורים? מה מידת מרכזיותו של משתה פורים? מתי יש לקיים את סעודת פורים? ומתי מקיימים את ההתוועדות? מה אוכלים בסעודת פורים? האם חובה לאכול בה פת ובשר? מתי צריכים להתפלל מנחה? עד כמה באמת צריכים לשתות "עד דלא ידע"? והאם אומרים "ועל הניסים" בברכת המזון כשהסעודה הסתיימה בתוך הלילה? * קיום שמחת הפורים הלכה למעשה
שמחת הנפש
אמרו חז"ל כי "כשם שמשכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה"[1]. כלומר, מלבד השמחה המאפיינת את חג הפורים נצטווינו לשמוח בכל חודש אדר כולו. ואכן, כבר במגילת אסתר אנו קוראים כי לא רק יום אחד מחודש אדר הפך לשמחה ליהודים, כי אם "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה"[2].
אולם שמחה זו כיצד? בגמרא[3] אמנם מפורטים דינים שונים שבהם בא לידי ביטוי מעשי מיעוט השמחה בחודש אב. אך מנגד לא ברור כיצד בא לידי ביטוי ריבוי השמחה בחודש אדר.
מצינו אמנם מספר דינים ייחודיים הנגזרים משמחת החודש:
כבר בגמרא מופיעים דברי רב פפא, יהודי שיש לו משפט עם נכרי, יפעל שהמשפט יתקיים בחודש אדר, כיון שבריא מזלו.
בהלכה מובאת גם הדעה שאדם היוצא לדרך לפני פורים יכול לשמוע את המגילה משעה שיוצא לדרך, ואפילו מתחילת החודש[4]. כמו כן, השדי חמד כותב[5], שלמרות שבשאר החודשים יש להימנע מעריכת חתונות בחציו השני של החודש, בשל התמעטות הלבנה[6] – אין זה נוגע לחודש אדר, שבריא מזלו בכל ימיו.
אולם כל אלו נגזרות בלבד של מעלתו וחשיבותו של החודש, אך טרם למדנו כיצד יש לבטא הלכה למעשה את שמחת חודש אדר עצמה.
לא מפתיע, אם כן, שאף המשפט "משנכנס אדר מרבין בשמחה" לא מופיע בספרי הפוסקים, לא ברמב"ם, לא בטור ולא בשולחן ערוך[7]. למרות זאת, הדגיש כ"ק אדמו"ר[8] כי מאמר חז"ל זה "הובא להלכה", תוך ציון לאיזכורו במגן אברהם[9].
כי לאמיתו של דבר, השמטה זו של הפוסקים אינה בשל ה'מחסור' בהלכות שיבטאו מעשית את שמחה זו, אלא להיפך – לגודל היקפה את מכלול חיי האדם בחודש זה על כל מאורעות החודש ומעשי האדם, מה שלא ניתן לביטוי וצמצום בהלכה או במספר הלכות ביצועיות, וכך כתב המנחת אלעזר ממונקאטש זצ"ל[10]: "באיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה – מצווה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו. ולא נקט פרטי הדברים לשמחה [מפני] שאז היה ממעט אחריני איזו דברים, ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה, ובאמת מצווה בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובענייניו בשמחה של מצווה".
כ"ק אדמו"ר[11] מוסיף בהגדרת הדברים, לפי דברי הרמב"ם בהלכות דעות[12] כי האדם צריך להיות "שמח כל ימיו", אשר שמחה זו אינה קשורה בדוקא עם עשיית מצוה, כי אם שמחה ב"דעות" – במצב הנפש! ואכן בשמחה זו נדרש האדם להוסיף ולהרבות בחודש אדר[13].
#השמחה למעשה
למרות האמור, הורה כ"ק אדמו"ר מספר הוראות לביטויה של שמחה זו בחיי היום יום[14]:
שמחה בעצמו ולאחרים > "כל יהודי יוסיף בכל ענייני שמחה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לשמח אחרים (כידוע, ששלימות ענין השמחה היא דוקא יחד עם אחרים)".
הוספה בתורה ומצוות > "ולכל לראש – על ידי הוספה ב'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'[15], לימוד התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה, ו'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה'[16] – קיום המצוות בהידור".
שמחה בגשמיות > "ועוד, וגם זה עיקר, שעל ידי 'מרבין בשמחה' בתורה ומצוות, יתווסף גם ב'מרבין בשמחה' בפשטות – גם בעניינים הגשמיים ועל ידיהם, כפי ההוראה ע"פ שולחן ערוך.
"הן לשמח את עצמו והן לשמח את זולתו, החל מבני ביתו: הבעל יוסיף בלשמח את אשתו, וההורים – בפרט האב – יוסיפו בלשמח את ילדיהם בעניינים המשמחים את הקטנים (על פי טבע), כפסק השולחן ערוך[17], וכן להוסיף בלשמח את הזולת בסביבתו" כו'.
שמחה במשתה
לצד השמחה הכללית השוררת בכל ימי חודש אדר, מגיעה השמחה לשיאה בימי הפורים, הנקראים במגילה[18] "ימי משתה ושמחה", ומובא כי "שמחת פורים גדולה משמחת יום טוב"[19], עד כי "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[20], שמחה שלמעלה מכל מדידה והגבלה.
עבודת השמחה בפורים באה לידי ביטוי הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו; במצוות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, במשתה וסעודה, לצד קריאת מגילה, קריאת התורה, שבח והודאה באמירת "על הנסים" בתפילה ובברכת המזון, כמו גם איסור הספד ותענית.
אולם הרבי מדגיש[21], שמבין כל מצוות והלכות הפורים, המצוה העיקרית המבטאת את מהותו של יום וייחודיותו היא מצות המשתה והסעודה, ובעוד ששאר מצוות הפורים, כמו משלוח מנות ומתנות לאביונים, על אף החובה להרבות בהן, ניתן לקיימן בפעם אחת במשך היום, הרי חובת המשתה והסעודה – למרות שזמנה ההלכתי מוגדר אף הוא, כדלהלן – חלה במשך יום הפורים כולו, בכל רגע ורגע שבו, כאשר בקיומה פעם אחת ביום היא נמשכת על כל רגע ורגע ביום זה.
על קיום מצות שמחת פורים במשתה דוקא, עד כדי שכרות, מה שבדרך כלל נזכר בתורה ובנביאים לשלילה, כתב האבודרהם[22]: "ואם תאמר: היאך חייבו להשתכר בפורים, והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות, כמו נח ולוט. ויש לומר, מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשוורוש היו על ידי משתה, כי בתחילה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין, שנאמר 'ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי', ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה, שנאמר 'ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, את משתה אסתר' וגו', וכן עניין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה, ולכן חייבו להשתכר בפורים, מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר, ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין".
בחסידות נקשרת שמחת הפורים בעניינים נפלאים בפנימיות העניינים אודות מהותו הייחודית של חג הפורים, שעניינו הוא "לא ידע" בדרגות הנעלות באלוקות שלמעלה מהעולם, ובעבודה של למעלה ממדידה והגבלה, וכל הספרים מלאים בדבר זה.
סעודת פורים כהלכה
לאחר שנתבאר גדרה של שמחת פורים וביטוייה במצוות הפורים ובעיקר במשתה ובסעודה, נבוא לפרט את הלכותיה ומנהגיה של סעודה זו:
זמנה > מצוה להרבות בסעודת פורים, אולם החובה העיקרית היא לערוך משתה וסעודה ביום[23], שכך דרשו חכמים מהמילה "ימי" שבפסוק "ימי משתה ושמחה"[24]. ולכן, אין יוצאים ידי חובה בסעודה בליל הפורים, אם כי מצוה להרבות בסעודה גם בלילה[25].
וכתב הרמ"א[26], שהמנהג לערוך את הסעודה לאחר תפילת מנחה, אותה מתפללים בעוד היום גדול, כך שעיקר הסעודה היא ביום הפורים עצמו אף שנמשכת ללילה שלאחריו[27].
אמנם מובא ש"עיקר ההתוועדות אצל רבותינו נשיאנו היתה נערכת בליל ט"ו, היינו, הלילה שבין י"ד לט"ו"[28], אולם אין ללמוד מכך גם על איחור תחילת הסעודה, שצריכה להיות עיקרה (ועכ"פ חלק עיקרי ממנה) ביום הפורים עצמו, וכך יש להשתדל לנהוג לכתחילה. שאר ההתוועדויות הכלליות הנערכות אף במוצאי פורים, כמו גם התוועדויות כ"ק אדמו"ר – הינם לאחר שכל אחד כבר אכל את סעודת פורים בזמנה עם בני ביתו.
ברם, בתי חב"ד העורכים סעודות למקורביהם ורוצים לזכותם בסעודת פורים יכולים לערוך את הסעודה סמוך לשקיעה, באם הדבר יאפשר לאורחים נוספים להשתתף בה, וכמו כן העוסקים במבצע פורים במשך כל היום עד קרוב לזמן מנחה ויוצא שעורכים הסעודה סמוך לסוף היום ונמשכת בעיקר לאחר מכן[29], ולכל הפחות יאכלו כזית קודם השקיעה[30].
בני מוקפין ובני פרזות > גם בני המוקפין צריכים להרבות בסעודה ביום י"ד וכן בני הפרזות צריכים להרבות קצת בסעודה ביום ט"ו[31].
לימוד תורה לפניה > כתב הרמ"א[32]: "טוב לעסוק מעט בתורה קודם הסעודה", אך יש ללמוד דבר קצוב ("מעט"), כדי שלא יימשך בלימודו וישכח לקיים סעודת פורים[33].
להרבות בסעודה > יש להרבות בסעודת פורים בשמחה ובריבוי מאכל ושתיה בשפע[34].
אכילת פת > נחלקו הפוסקים האם יש חובה לאכול פת בסעודה זו, ומדברי כ"ק אדמו"ר נראה, שיש להשתדל לכתחילה לאכול פת בסעודה זו, אם כי אין זה חיוב גמור, ויוצא ידי חובתו גם ללא פת[35].
אכילת בשר > הפוסקים לא הזכירו חובת אכילת בשר בפורים, אולם כמובן שהדבר נכלל בהידור להרבות בסעודה ובשמחה, כמו בלחם[36].
אכילת 'קרעפכין' > נהוג לאכול 'קרעפכין' [=כיסנים הממולאים בשר] בסעודה זו.
"עד דלא ידע" > החובה העיקרית בסעודה זו היא לשתות יין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כאשר להגדרה זו פרשנויות רבות, ישנו הפירוש כפשוטו – לשתות ברמה כזו שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי[37], וכך מובא בשולחן ערוך[38], אולם הרמ"א[39] כתב שדי בכך שישתה יותר מרגילותו ומתוך כך ישקע בשינה, ובשינתו הרי אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
כ"ק אדמו"ר הזכיר כמה פעמים את פסק השולחן ערוך, שיש לשתות עד דלא ידע כפשוטו, ואין חוששים שמא ייצא מכך דבר בלתי רצוי ח"ו[40]. אכן, ברוב השנים שלאחר גזרת המשקה, הודיע בכתב ובעל-פה שגזירה זו עומדת בתוקפה גם בפורים, בעיקר לגבי תלמידי התמימים, ולכן בכמה מהתוועדויות פורים במשך השנים, היה מורה שאחד החסידים יוציא ידי חובה את הקהל ב"עד דלא ידע" כפשוטו, אם כי היו איזה פעמים שאף עודד שממנו יראו וכן יעשו[41].
קריאת שמע ותפלת ערבית > יש להיזהר שלא יימשך בסעודתו ושתייתו ולא יקרא קריאת שמע ויתפלל תפלת ערבית, וכן לברך ברכת המזון.
"ועל הניסים" > גם אם גמר סעודתו בליל ט"ו אומר "ועל הניסים" בברכת המזון, כיון שהתחיל ביום[42]. אכן, אם כבר התפלל ערבית באמצע הסעודה – אינו אומר עוד בברכת המזון "ועל הניסים"[43].
[1] תענית כט, א.
[2] ט, כב.
[3] שם ב.
[4] ראה טושו"ע סי' תרפח ס"ז. והרמ"א כותב ע"ז "והכי נהוג".
[5] אסיפת דינים מערכת חתן וכלה אות יא.
[6] ראה טושו"ע יו"ד סי' קעט.
[7] אם כי ראשונים אחרים, ביניהם הרי"ף והרא"ש, העתיקוהו וכן הביאו את דינו של רב פפא. מאידך, בשו"ת חתם סופר ח"א סי' קס למד מהשמטת הפוסקים שמימרא זו דמשנכנס אדר מרבין בשמחה אינה להלכה.
[8] ראה לדוגמא בתחילת שיחות ש"פ תרומה תנש"א (תורת מנחם תנש"א ח"ב ע' 300) וש"פ תרומה תשנ"ב (תורת מנחם תשנ"ב ח"ב ע' 286 הע' 2). ועוד.
[9] סו"ס תרפו.
[10] נימוקי אורח חיים סי' תרפו סק"א. אכן שם מקשה על הרמב"ם מכך שהזכיר בהלכות אחרות על מהות השמחה גם כשאין לה השלכות מעשיות ותמה מדוע לא הזכיר שמחה זו גם בנדו"ד. ע"ש. אמנם מעיון בדברי הרמב"ם ובהלכות שציין ניתן לראות כי בכל מקום שאכן יש הלכה מעשית לשמחה הזכירה הרמב"ם ורק בסיום הל' לולב, שם מאריך הרמב"ם כדרכו בכל סיומי הלכות גם בעניינים של "ליישר הדעות", הזכיר את ענין השמחה בכלל, ללא ביטויה ההלכתי. ועפ"ז מובנת טעם השמטתו את גדר שמחת חודש אדר בהלכותיו.
[11] תורת מנחם תנש"א שם בשוה"ג.
[12] פ"א ה"ד.
[13] ראה שם שבכך מבוארת השמטת הרמב"ם, שלאחר שהזכיר הלכה זו בהל' דעות אודות השמחה ב"כל ימיו" לא נחית לבאר גם את הריבוי וההוספה בשמחה זו בחודש אדר.
[14] כל הבא לקמן הוא משיחת כ"ק אדמו"ר (מוגה) שנדפסה בתורת מנחם תשנ"ב שם ע' 297.
[15] תהלים יט, ט.
[16] מגילה כז, א. קידושין מ, ב.
[17] ומצויין לטושו"ע (ושו"ע אדה"ז) בהל' יום טוב סי' תקכט ס"ב (ס"ז), ושם: "כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו" כו'.
[18] אסתר ט, כב.
[19] תורה אור צח, א. הובא בס' המנהגים ע' 74. וראה בהמצויין בהלכות ומנהגי חב"ד ע' 167 הע' 157.
[20] מגילה ז, ב.
[21] ראה בהרחבה לקוטי שיחות ח"ז שיחה ג' לפ' ויקרא.
[22] הל' פורים.
[23] טור ורמ"א ריש סי' תרצה.
[24] מגילה שם.
[25] טושו"ע שם.
[26] שם ס"ב. וראה גם נטעי גבריאל הל' פורים, בחלק השו"ת סי' כג. וש"נ.
[27] וכך הובא גם בספר המנהגים שם ובלוח כולל חב"ד.
[28] ראה הביאור בזה בשיחת כ"ק אדמו"ר פורים תשי"ט (תורת מנחם חכ"ה ע' 138 ואילך).
[29] ויש למצוא מקור קצת לזה, לפי המובא בתרומת הדשן סי' קי, שהיו טרודים במשלוח ומנות ומתנות לאביונים ולכן נמשכו עד המנחה ולא סעדו בשחרית. ע"ש. ואפשר דהדבר נכון גם לענייננו, כשמרבים במצוות היום ובפרט בזיכוי הרבים בהם. ולהעיר גם מתורת מנחם תשמ"ו ח"ב ע' 835 הע' 64.
[30] ראה נטעי גבריאל הל' פורים פע"ב ס"א. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 166. וראה גם נתיבים בשדה השליחות ח"ב פט"ז סי"ז ובהע' 29.
[31] ראה רמ"א שם. תורת מנחם חכ"ה שם.
[32] שם.
[33] ראה תורת מנחם תשמ"ו שם בפנים.
[34] ראה שבולי הלקט וטור, ולשון המאירי מגילה ז, ב: "חייב אדם להרבות בשמחה באכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר". וראה שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רחצ.
[35] ז"ל כ"ק אדמו"ר באגרות קודש ח"ה ע' רנו (הובא גם בשוה"ג לספר המנהגים שם): "אם יש חיוב לאכול פת בפורים – ראה הדעות בזה במג"א סי' תרצה סק"ט ובבאר היטב שם. במור וקציעה מחייב בפת וכ"כ בנימוקי אורח חיים (לבעהמח"ס מנחת אלעזר) ומציין לתוס' ברכות לח, א. מב, א. אבל בברכי יוסף סי' תרצה כתב דיצא בלא לחם. וכן מוכח דעת רבינו הזקן בשו"ע שלו סי' קפז ס"ח ובסידורו דאינו חוזר בברכת המזון אם שכח 'ועל הניסים'. אבל צע"ק ממה שכתב שם סי' קפח ס"י: "'ושמחת' . . ואין . . שמחה בלא אכילת לחם כו'. ע"ש. ואכמ"ל".
הרי שפסק בנדו"ד כהברכי יוסף (ממה שכתב "אבל הברכי יוסף", וכידוע בכללי הפוסקים בזה – ראה כללי הפוסקים וההוראה משו"ע אדה"ז כלל קמא. וש"נ) והוכיח הדברים מההלכה שהובאה גם בשו"ע אדה"ז ובסידורו שהשוכח "ועל הניסים" בברכת המזון בפורים אינו חוזר והיינו לפי הכלל שבמקום שאין חובה לאכול פת אינו חוזר על מה ששכח בברכת המזון. ומאידך מקשה צע"ק מההלכה דאין שמחה בלא לחם, אבל אי"ז כדי לשנות המסקנה שאין חובת אכילת פת בפורים, אולם ההדגשה ש"יצא בלא לחם", אבל לכתחילה יש להשתדל בזה, ולפי ההלכה ד"אין שמחה בלא לחם". וכדברים האלו כ"כ הריטב"א מגילה ה, ב ד"ה משתה. ודברי הברכי יוסף הנ"ל הובאו גם בשערי תשובה שם סק"א ובכף החיים סק"ג. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' נד אות ב. ובמק"א הארכנו לבאר הדברים ממקור סוגיות אלו. ואכמ"ל.
[36] ראה אגרות קודש שם, שאף שהוזכרה חובה זו ברמב"ם הל' מגילה פ"ב הט"ו דבריו לא הובאו בפוסקים. אכן, הגם שאין זו חובה ודאי שיש מעלה באכילת בשר בסעודה. ולהעיר משיחת כ"ו שבט תנש"א (תורת מנחם תנש"א שם ע' 294 ובהערות 24-5).
[37] כך מובא ברמב"ם שם. וכן משמעות האבודרהם הנזכר לעיל. וכן פסק הב"ח בסי' תרצה.
[38] שם ס"ב.
[39] שם, בשם המהרי"ל ועוד. וראה גם פמ"ג שם.
[40] ראה לקוטי שיחות חל"א שיחה ב' לפורים. שיחת פורים תשמ"ט (תורת מנחם תשמ"ט ח"ב ע' 454). ובכ"מ.
[41] ראה בהמצויין באוצר מנהגי חב"ד (נדפס בסוף שערי מגילה) ע' רצ. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 167.
[42] שו"ע סי' תרצה ס"ג.
[43] שו"ע אדה"ז סי' קפח סי"ז.