תשובה:

אמרו חכמים כי כל הקורא את קריאת-שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו את הגהינום, וטעם הדבר, שמאחר שהוא מעורר את עצמו בקריאת-שמע מתוך חום ורגש טבעי לדקדק באותיותיה, מצננין לו חום אחר שהוא בגהינום.

הדקדוק באותיות קריאת-שמע מתבטא בכך שמפסקים נכון את המילים ומבטאים אותם נכון, כדלהלן:

* צריך להדגיש את היו"ד של "שמע ישראל", שלא תיבלע או תישמע כאל"ף.

בפסוק "שמע ישראל" יש לעשות הפסק בין המילה "ישראל" ל"ה'" ובין המילה "אלוקינו" ל"ה'" השני, שיהיה נשמע: שמע ישראל, כי ה', שהוא אלוקינו, הוא ה' אחד.

* יש להפסיק בין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים שבפסוקים הראשונים לקבלת עול מצוות שבפרשיות שמע.

* צריך להפסיק בין "היום" ל"על לבבך", ובין "היום" ל"לאהבה", שלא ישמע שרק "היום" יהיה על לבבך או לאהבה ולא מחר.

* צריך להפסיק בין "נשבע" ל"ה'", כדי להטעים את העי"ן שלא תישמע כה"א, וכאלו אומר "נשבה ה'", ח"ו.

* צריך להדגיש את הזי"ן של המילה "תזכרו" ושל המילה "וזכרתם", שלא תישמע כסמ"ך.

* כאשר מילה אחת מסתיימת באות בה מתחילה המילה הבאה או באותו צליל, יש להפסיק מעט כדי שלא תיבלע האות, ולכן יש להפסיק בין "וחרה" למילה "אף", בין "על" ל"לבבך" או "לבבכם", בין "ואבדתם" ל"מהרה", בין "הכנף" ל"פתיל", בין "אתכם" ל"מארץ", בין "בכל" ל"לבבך" או "לבבכם".

* מאותה סיבה יש להפסיק בין "ולמדתם" ל"אותם", בין "וקשרתם" ל"אותם", בין "וראיתם" ל"אותו", בין "ושמתם" ל"את", בין "וזכרתם" ל"את" ובין "ועשיתם" ל"את".

תשובה:

חכמים תקנו לומר בלחש מיד לאחר אמירת הפסוק "שמע ישראל": "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", משפט זה אינו חלק מפרשת "שמע" ולמעשה אינו פסוק כלל.

סיבת אמירתו היא לפי המסופר בגמרא, שלפני פטירתו של יעקב אבינו, כאשר נאספו כל בניו, ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו השכינה, אמר יעקב: 'שמא יש ביניכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל או כיצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כלומר, שמע ישראל [הוא יעקב] אבינו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד, מיד פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אך משפט זה לא נכתב בתורה, לכן תקנו חכמים לאומרו, אך בלחש.

סיבה נוספת מובאת במדרש, שכאשר עלה משה למרום, שמע את מלאכי השרת משבחים את הקב"ה במשפט זה, וציווה גם לישראל לאומרו אך בחשאי, משום שכביכול הוא "גנב" את שבח זה מהמלאכים, ורק ביום הכיפורים, אז אנו דומים למלאכים, אנו אומרים אותו בקול רם.

משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון וחובה לאומרו, ואם שכח לאומרו – חוזר ל"שמע ישראל". כן גם בו יש חובה לכוון לפירוש המילים, שאנו מקבלים את אלוקותו ומלכותו של ה' יתברך, והקורא אותו בלא כוונה צריך לחזור לקוראו בכוונה.

תשובה:

את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" יש לומר בקול רם, כדי לעורר את הכוונה, ונוהגים להניח אז את יד ימין על העיניים ולעצום אותן, כדי שיוכל לכוון בפסוק זה כראוי ולא יסתכל אז בדבר אחר שיכול להפריע לכוונתו. בתפילת שחרית, יש הנוהגים לכסות את הפנים באמצעות הטלית.

הכוונה בפסוק זה היא: "שמע ישראל" – תקשיב יהודי,  ש"ה'", שהוא "אלוקינו" הוא "ה' אחד", שבכך מקבל עליו עול מלכות שמים.

אמרו חכמים ש"כל המאריך ב'אחד' – מאריכים לו ימיו ושנותיו", ויש להאריך במחשבתו בכוונת אותיות "אחד", א – אלופו של עולם שהוא אחד, ח – הוא המולך בשבעת הרקיעים ובארץ (כמנין ח' – 8), ד – וכן בארבע רוחות השמים. אך לא יאריך בהגיית מילת "אחד" באופן שישמע

"אח-אד" או "אחד-ע". בעת אמירת "אחד" נוהגים שמטה ראשו למעלה ולמטה ולארבע רוחות.

תשובה:

אמרו חכמים שבקריאת שמע ישנם רמ"ח (248) מילים כנגד אבריו של האדם, וכל הקורא קריאת שמע כתיקונה, הרי שכל אבריו מתרפאים, ולכן חשוב מאוד לדקדק באמירתה.

אכן, בפועל יש בקריאת שמע על כל שלושת פרשיותיה רק רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים למנין רמ"ח חוזר השליח-ציבור על שלשת המילים המסיימות את קריאת-שמע: "ה' אלוקיכם אמת" בקול רם, ובזה הוא מוציא את כל הציבור.

באשר לכפילת מילים אלו על ידי היחיד ישנם כמה מנהגים. למנהג חב"ד: המתפלל עם הציבור אומר "אני ה' אלוקיכם אמת" וממתין לשמוע מהשליח-ציבור "ה' אלוקיכם אמת", ואם נמצא באמצע הקריאה, יעצור ויאזין לשליח-ציבור ואחר כך ימשיך. וכאשר מתפלל ביחידות כופל בעצמו: "אני ה' אלוקיכם. אני ה' אלוקיכם, אמת".

כך נוהגים הן בשחרית והן בערבית, וכן נוהגים כאשר אומרים קריאת-שמע לפני התפילה כדי לאומרה בזמנה או בקריאת שמע שעל המיטה ואומרים גם את המילה "אמת". בקריאת-שמע שאומרים בעת הנחת תפילין דרבינו תם אומרים "אמת" אבל אין כופלים את התיבות "אני ה' אלוקיכם".

תשובה:

את קריאת-שמע צריך לקרוא בכוונה, באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולמרות שהכוונה מעכבת בעיקר בפסוק ראשון, לכתחילה יש לכוון בכל קריאת-שמע, על שלושת פרשיותיה.

קריאתה באימה וביראה היינו מתוך כוונה לקבל עליו עול מלכות שמים, ולהיות מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, כדברי חז"ל על הפסוק "ובכל נפשך" – "אפילו הוא נוטל את נפשך".

בנוסף לכוונה,יש לקוראה במתינות ולא בחטיפה ובמרוצה ובערבוב דברים, אלא יקרא מילה במילה ובהפסק בין דבר לדבר ויתאמץ להתרכז במשמעות הדברים, כאילו קורא אגרת חדשה שזה עתה הגיעה מהמלך.

צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. לכתחילה יש להבחין בין א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול. אם קראה שלא בדקדוק – יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלימה מתוך מילה. ולכתחילה צריך להשמיע לאוזנו את מה שמוציא מפיו, ובדיעבד יצא גם אם לא השמיע לאזניו, אבל בהרהור לבד לא יצא.

תשובה:

נחלקו הפוסקים הראשונים האם 'מצוות צריכות כוונה', כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לצאת ידי חובת המצוה. להלכה נפסק שהמצוות שמן התורה צריכות כוונה. אם כן, קריאת-שמע, שהיא מצוה מן התורה – צריכה כוונה. אך בדיעבד, אם לא כיוון – יצא ידי חובתו בדיעבד.

בנוסף לכוונה הכללית לצאת ידי חובת המצוה, בקריאת-שמע ישנה כוונה נוספת - לכוון למשמעות המילים שאומרים, הואיל ועיקרה הוא קבלת עול מלכות שמים, ואם לא כיוון לכך – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרוא שוב בכוונה.

אכן, כוונה זו של קבלת עול מלכות שמים מעכבת רק בפסוק "שמע ישראל", שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, ומשם ואילך אם לא כיוון לכך - יצא ידי חובה בדיעבד.

תשובה:

נאמר בגמרא: "כל הקורא קריאת-שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר על עצמו", זאת מאחר שבקריאת-שמע מוזכר הציווי על הנחת התפילין ובכך שהוא קורא זאת ואינו מניחן נמצא כאילו הוא מעיד עדות שקר על עצמו, שאומר שצריך להניח תפילין והוא אינו מניח.

אכן, גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת-שמע, מאחר ואלו שתי מצוות נפרדות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא מקיים מצות תפילין, לפחות יקיים מצות קריאת שמע, ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס.

גם אדם הרוצה לקרוא קריאת-שמע בזמנה ולהתפלל שחרית מאוחר יותר, לאחר שכבר יעבור זמן קריאת-שמע – מותר לו לאומרה בזמנה ללא תפילין, ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, מאחר שכוונתו להניחן בשעת התפילה. ויש המדקדקים לומר תמיד קריאת-שמע עם תפילין, הגם שיקראוה מאוחר יותר עם תפילין בשעת התפילה.

תשובה:

לקריאת שמע תקנות חכמים שבע ברכות, שלש ברכות לקריאת-שמע של שחרית, שתים לפניה ואחת לאחריה, ועוד ארבע ברכות – לקריאת-שמע של ערבית, שתים לפניה ושתים לאחריה.

הברכה הראשונה ביום פותחת ב"יוצא אור ובורא חושך" וחותמת "ברוך אתה הי' יוצר המאורות". הברכה השניה – ברכת "אהבת עולם", והברכה שלאחרי קריאת-שמע – "גאל ישראל". בלילה הברכות הן "מעריב ערבים" ו"אוהב עמו ישראל" – לפניה, וברכת "גאל ישראל" ו"השכיבנו" – לאחריה.

התקנה היא לומר את קריאת-שמע יחד עם ברכותיה, אך למעשה הם אינן מעכבות ובין אם אמרה ללא ברכותיה או שאמר את הברכות מבלי לקרוא את קריאת-שמע – יצא ידי חובתו, אך לכתחילה אין לעשות כן. אכן, אם סוף זמן קריאת-שמע מתקרב ואם יאמר גם את ברכותיה יעבור הזמן – יקראנה ללא ברכותיה ולאחר מכן יקראנה על סדר התפילה עם ברכותיה.

תשובה:

זמן קריאת-שמע של שחרית מסתיים בסוף שלוש שעות מתחילת היום, שמאחר ויש בני אדם שרגילים לקום משנתם בשעה זו, אפשר לכלול זמן זה במילה "ובקומך", ממנה למדנו את חובת קריאת-שמע של שחרית.

חישוב שעות אלו הוא לפי 'שעות זמניות', כלומר, שיש לחלק את מספר השעות שבכל יום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק הוא 'שעה זמנית'. בחורף, ששעות היום קצרות, תהיה השעה הזמנית קצרה, ואילו בקיץ, ששעות היום ארוכות, תהיה גם השעה הזמנית ארוכה.

כך שלמעשה סוף זמן קריאת שמע של שחרית הוא בסוף רבע היום.

זמן תחילת וסוף היום לשיטת רבינו הזקן בסידורו הוא בין הנץ החמה לשקיעתה, ולכן יש למנות את שלשת השעות מאחר הנץ-החמה, וכך גם יש לחשב את השעות הזמניות.

יצויין, כי רבינו הזקן מציע להיזהר להקדים ולומר את קריאת שמע של שחרית עד 45 דקות לפני סוף זמנה.

תשובה:

בתורה נאמר "ובשכבך ובקומך", מן הפסוק "ובקומך" ניתן ללמוד שזמן קריאת שמע של שחרית מתחיל מהשעה בה מתחילים מקצת בני אדם להתעורר משנתם, והוא כבר בעלות השחר, וכך הוא זמנה מן התורה. אולם חכמים תקנו שתחילת זמנה הוא בזמן שבו רוב האנשים מתעוררים משנתם, והוא בשעה "שיראה את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ארבע אמות ויכירנו" – הזמן בו בזכות אור היום ניתן להבחין באדם במרחק של כ-2 מטר שלא היית מבחין בו לולי האור.

בשיעורו המדויק של זמן זה נאמרו כמה דעות בפוסקים, עד כמה הוא מוקדם לנץ-החמה, כאשר הדעה הרווחת היא שהוא מוקדם להנץ-החמה ב-50 דקות, אולם למעשה, מאחר שלכתחילה יש להתפלל שמונה-עשרה רק לאחר הנץ-החמה וכן קיימת חובה לסמוך גאולה לתפילה – להסמיך את קריאת-שמע לתפילה, לכן למעשה הזמן המוקדם לקריאת שמע של שחרית לכתחילה הוא בסמוך לשעת הנץ-החמה.

תשובה:

מצות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום: בלילה ובבוקר, שנאמר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

"קריאת שמע" מורכבת משלש פרשיות: 1) "שמע"', שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. 2) "והיה אם שמוע", שיש בה קבלת עול מצוות. 3) "ויאמר", בה מוזכר הציווי על מצות ציצית, ובה גם ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית וכן מזכירים בה את יציאת מצרים.

חכמים תקנו להקדים את פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמוע", כדי שהאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. וכן תקנו להקדים את פרשת "והיה אם שמוע", העוסקת בציווי כללי לזכור ולשמור את כל המצוות, שזמנם ביום ובלילה, לפני פרשת 'ויאמר', העוסקת במצות ציצית, שזמנה הוא ביום בלבד.

תשובה:

דינו של מאכל חריף בתערובת איסור והיתר, חמור הוא משאר המאכלים, בשל נוכחותו הגבוהה של הטעם הבלוע בו ויכולת הבליעה של טעמים אחרים בו.

בהגדרת מאכל חריף נכללים: שום, בצל חי, צנון, חזרת, פלפלים חריפים, לימון, דג מלוח מאוד, זנגביל ומלח. גם מלפפונים או זיתים הכבושים בחומץ או במלח, אם הם חריפים או מלוחים מאד – מוגדרים כדבר חריף.

חיתוך מאכל חריף בסכין הבלועה מאיסור, אוסרת את כל המאכל, אלא אם כן יש בו פי ששים כנגד להב הסכין שנתחב בתוכו, בניגוד למאכלים רגילים, שדרוש רק להסיר כדי קליפה ממקום החתך.

אם בישלו מאכל חריף בכלי חלבי או בשרי, גם אם הכלי אינו 'בן יומו' – אסור לאוכלו עם המין השני. כמו כן המאכל החריף בולע מהכלי שנמצא בו מדין 'כבוש' ולכן יש לאחסנם בכלי פרווה.

תשובה:

הסכין, אף כאשר חותך בו דברים קרים, הנה מחמת דוחק החיתוך, עשוי לרוב לקלוט טעם מהמאכל הנחתך וכן להעביר את הטעם הבלוע בו אל המאכל, ומשום זה יש להיזהר שלא לחתוך בסכין בשרי מאכלי חלב או להיפך.

באם חתכו בטעות גבינה קשה בסכין בשרי או נקניק בשרי בסכין חלבי, אם שניהם היו קרים, את הסכין יש לנעוץ בקרקע קשה עשר פעמים בעשרה מקומות או לחילופין לשטפו היטב במים עם סבון בעזרת מטלית מחוספסת ולאחר מכן לקלף משני צידי החתך 'כדי קליפה' והשאר מותר באכילה.

אבל כשמדובר בבשר או גבינה רכים – די בהדחת הסכין היטב.

באם הבשר או הגבינה היו חמים; אם הסכין היה 'בן יומו' (שהשתמשו בו לחיתוך המין השני ב-24 שעות האחרונות) אזי יש לבדוק בחתיכה שנחתכה אם יש בה פי ששים כנגד חלק הסכין שנכנס לתוכה, ובאם כן – מורידים 'כדי קליפה' משני צידי החיתוך, ואם לא – כל החתיכה אסורה. אם הסכין לא היה 'בן יומו' – בכל מצב די בהסרת 'כדי קליפה' כנ"ל. ובכל אופן שחתך בשר או גבינה חמים, הסכין טעון הגעלה.

תשובה:

ירקות או פירות רכים שיש בהם לחלוחית, שנחתכו בסכין חלבי או בשרי; אם הסכין היה נקי לחלוטין – מותר לאוכלם עם המין השני. ואם הייתה עליו מעט שמנונית – יש לגרד את מקום החתך לפני אכילתו עם המין השני.

אמנם, כאשר לכתחילה רוצים לחתוך לחם בסכין בשרי או חלבי, כדי לאוכלו עם המין השני שמעוניינים, צריך תחילה לשטפו ולשפשפו היטב במטלית ניקוי מחוספסת (המקביל לתיקון 'נעיצה בקרקע קשה' המובא בהלכה) או על כל פנים להדיחו היטב במים חמים עם סבון.

תשובה:

תבשיל חלבי או בשרי המתבשל על האש, או שכבר הוסר מהאש אך עדיין חומו כשיעור 'יד סולדת בו' (מעל 45 מעלות), ונתחבה לתוכו בטעות כף מהמין השני;

אם הכף 'בת יומה' (שהשתמשו בה לבישול חם במשך 24 השעות האחרונות) – אם יש בתבשיל פי ששים כנגד חלק הכף שנתחב בסיר – התבשיל והסיר מותרים, ואילו הכף טעונה הגעלה, ואם אין בו פי ששים – גם התבשיל והסיר אסורים.

אם לא היתה 'בת יומה', אזי גם כשלא היה פי ששים בתבשיל – התבשיל והסיר מותרים ואילו הכף טעונה הגעלה.

במידה והכף נתחבה לתבשיל לאחר שהועבר לכלי אחר (והוא אינו בסיר שבו התבשל, מה שמשפיע על חומו), אזי אף אם א. הכף 'בת יומה' ב. חומו של התבשיל כשיעור 'יד סולדת בו' ג. לא היה בו פי ששים כנגד חלק הכף – יש להתיר את התבשיל והכף טעונה הגעלה.

תשובה:

סיר בשרי או חלבי, המתבשל על-גבי האש, ובטעות הונח עליו מכסה מהמין השני, אזי:

אם המכסה 'בן יומו' (שבושל בו מהמין השני ב-24 שעות האחרונות), אפילו רק הסיר חם ועלו ממנו אדים חמים אל המכסה – הסיר והמכסה צריכים הגעלה והתבשיל אסור, אלא אם כן היה בו פי ששים כנגד המכסה.

אם המכסה 'אינו בן יומו' והיה נקי לחלוטין – התבשיל והסיר מותרים, אך אם הספיקו לעלות אדים חמים על המכסה – יש להכשירו בהגעלה.

מכסה ששפתו כפולה לתוכו, מאחר שקשה לנקותו לחלוטין – נחשב תמיד ל'בן יומו'.

תשובה:

אם בישלו בטעות מאכל בשרי בכלי חלבי או להיפך, יש לשים לב למצבו של הכלי, שאם הוא 'בן יומו', כלומר שבישלו בו מהמין ההופכי במהלך 24 השעות האחרונות – התבשיל והכלי אסורים, אלא אם כן יש בתבשיל פי ששים כנגד כל הסיר.

אך אם הכלי היה 'אינו בן יומו', כלומר, שלא בישלו בו מהמין השני במהלך 24 השעות האחרונות, וכשלעצמו היה נקי לחלוטין ולא נשאר על פניו שומן מהבישול הקודם – אזי התבשיל מותר והכלי אסור.

במקרה שהכלי אסור יש להכשירו בהגעלה, ועד אז אין לבשל בו כלל, גם לא מאכלי פרווה.

כשמסתפקים האם עברו 24 שעות מאז הבישול הקודם, אך עבר עליו לילה – יש להתיר לאכול את התבשיל, כדין כלי שאינו בן יומו.

תשובה:

אם השתמשו בטעות בכלי חלבי למאכל בשרי או להיפך, כגון שמרחו גבינה בסכין בשרי נקי או אכלו מעדן-חלב בכפית בשרית, במידה והמאכל והכלי היו קרים – המאכל מותר באכילה ללא שום תיקון, ואילו את הכלי יש להדיח היטב במים שאינם חמים[1].

אם המאכל היה שומני - המאכל מותר, ואילו הכלי צריך הדחה בחומרי ניקוי. אם בכלי היו גם שיירי בשר, יש לזרוק את חלק המאכל שנגע בכלי והשאר מותר[2].

אם המאכל 'נכבש' בכלי בנוזל למשך 24 שעות, כגון חלב קר שנשאר בכלי בשרי או מרק בשרי שהיה בכלי חלבי – המאכל מותר אך הכלי צריך הגעלה[3].

[1] טושו"ע יו"ד סי' צא ס"א. ט"ז שם סק"א. וראה הכשרות פ"י סס"ז והל' בשר בחלב (הופשטטר) פ"ט סי"ד שאין חילוק בזה בין כלי רגיל לסכין (אבל ע"ש שיש מחמירים). וכן נראה משיטת אדה"ז סי' תמז סלט-מ וסנ"ט.

[2] ראה דרכי תשובה ליו"ד סי' צו ס"ד ופתחי תשובה סי' צא ס"א.

[3] ראה ט"ז ליו"ד ס' קה ס"א.

תשובה:

בשר וחלב רותחים שנתערבו יחד, אפילו אם רק אחד מהם היה חם, כגון שנשפך חלב קר על בשר רותח או בשר קר נפל לתוך חלב רותח – נאסר הכול[1], אלא אם כן יש פי שישים באחד מהם כנגד השני.

אולם אם התחתון היה קר, כגון שנפל חלב חם על בשר קר או בשר רותח שנפל לתוך חלב קר – די לקלף מהבשר במקום הנגיעה 'כדי קליפה', שהיא שכבה הניטלת כאחת ואינה מתפוררת, ואזי שאר הבשר וכן החלב מותר באכילה[2].

[1] שו"ע יו"ד סי' צא ס"ד.

[2] שם.

תשובה:

אין להניח יחד דברי מאכל בשריים וחלביים יחד, אפילו כשהם צוננים, וכן אין להניח מאכל חלבי קר בתוך כלי בשרי נקי או להיפך[1].

מאכל חלבי קר שנגע במאכל בשרי קר; באם שניהם יבשים לחלוטין – יש להפרידם ולבדוק שלא נדבק מזה על זה ומותרים באכילה אף ללא הדחה[2], אלא אם כן היו מלוחות[3] במיוחד[4] או חריפות[5], שאז חובה להדיחן.

באם אחד מהם היה לח, אפילו במעט – יש להדיח את מקום הנגיעה ומותר לאוכלם[6].

באם אחד מהם היה שמנוני – יש להדיח ולשפשף היטב את מקום הנגיעה[7].

ברם, לחם שנגע בגבינה או בבשר קרים, אין אוכלים אותו עם המין השני, אלא אם כן מקלפים את מקום המגע בלחם[8].

[1] ראה חולין קז, ב.

[2] ראה ב"ח יו"ד ריש סי' צא. ש"ך שם סק"א. וראה חוו"ד שם ביאורים סק"ב.

[3] טושו"ע שם ס"ה.

[4] ראה יד יהודה סי' צא פירוש הארוך סק"ב, שאף שכתב רמ"א שם שאין אנו בקיאים מה נחשב למליח שאינו נאכל מחמת מלחו, אך כוונתו רק אם מרגיש בו הרבה מלח.

[5] חוו"ד שם ביאורים סק"ב וחידושים סק"א. פתחי תשובה שם. אבל ראה יד יהודה שבהערה הקודמת. בדי השולחן שם סק"ד ובביאורים ד"ה אלא.

[6] טושו"ע יו"ד סי' צא ס"א.

[7] שם וחוות דעת חידושים, ב.

[8] פרי תואר ג וכף החיים שם.