מדוע הותרה ההבערה ביו"ט? ומדוע אסור להבעיר אש חדשה? האם מותר להדליק שוב נר שדלק מערב יו"ט וכבה? באיזה מקרים מותר לומר לגוי להדליק אש עבורנו? מה נחשב לכיבוי האסור ביו"ט ובאיזה מקרים התירוהו? מה דין חשמל ביו"ט? כיצד ניתן להשתמש בתנור חשמלי ובכיריים? והאם יש הבדל בין כירה של גז לכירה חשמלית? ומה היא הדרך הנכונה לכיבוי לפי ההלכה? * דיני הבערה וכיבוי ביום-טוב וההשלכה למציאות ימינו
המותר והאסור בהבערה
המלאכות המותרות > החגים, כמו השבתות, אסורים בעשיית מלאכה. אך יש הבדל עקרוני ביניהם, בעוד שבשבת אסור לעשות כל מלאכה, שנאמר[1] "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", הרי שבחגים הותרו כל המלאכות שנועדו לצורך אכילה ושתיה לאותו היום, ואילו שאר המלאכות, המוגדרות כ'מלאכת עבודה' – נאסרו, שנאמר[2] "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" ונאמר[3] "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"[4].
ולכן, מותר לעשות ביום-טוב כל מלאכה הקשורה במישרין להכנת האוכל והמשקה, כמו: לישה, אפייה, שחיטה, בישול ואפיה, וכן הוצאת המאכלים מרשות לרשות[5].
הבערה הותרה ביו"ט > מלאכת 'מבעיר' אף היא הותרה ביום-טוב, ולמרות שאינה נעשית בגוף האוכל, שהרי הבישול נעשה בסיר שמעל האש, אך מאחר שמלאכת מבעיר היא הוצאת אש והגברתה ואש זו היא שפועלת את תיקונו ובישולו של המאכל, לכך נקראת אף היא 'מלאכת אוכל נפש'[6]. כיון שהותרה לצורך אוכל נפש התירוה גם שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהיה קצת צורך ליום-טוב[7], שגוף היהודי ייהנה באופן ישיר מהמלאכה, ובהבערה – כגון לצורך הדלקת הנר או להסקה וכיו"ב[8], ולכן מותר להוסיף עצים להסקה לצורך חימום הבית[9] ולהדליק נרות לצורך הסעודה, למי שנוהג לעשות כן בדרך כלל[10].
יצירת אש חדשה > אמנם, למרות שמן התורה מלאכת הבערה מותרת, אסרו חכמים להדליק אש חדשה בחג, משום שיצירת דבר חדש דומה לעשיית מלאכה. ולמרות שגם דבר זה הוא צורך בישול המאכלים, אך מאחר שלצורך זה ניתן היה להדליק את האש לפני החג – אסרו חכמים להדליק אש חדשה בחג עצמו[11] ולכן, כשרוצים להשתמש באש במהלך החג צריך להכין מערב החג נר שדולק למשך החג כולו ומאש זו משתמשים כל החג, ומותר להעביר את האש באמצעות גפרור או להציתו מסיגריה בוערת וכדו'[12].
דיעבד ושעת דחק > מי ששכח, אפילו מחמת אונס, להדליק אש מערב החג – אסור לו להדליק אש חדשה, אלא יבקש מאחר שיש לו אש קיימת להדליק מאש זו[13].
אם הנר שדלק מערב החג כבה – דעת פוסקים רבים לאסור להדליקו מחדש[14], וכך נראה גם משו"ע אדה"ז[15]. אך בוודאי מותר להדליק את הנר הזה מחדש ממקור אש אחר שדלק מערב החג.
אם עבר והדליק אש חדשה בשוגג או במזיד – מותר לו ליהנות ולהשתמש מאש זו, שלא קנסו חכמים את העובר על מלאכות החג שלא ייהנה מהן[16].
אמירה לגוי > ביום-טוב, כמו בשבת, אמירה לנכרי אסורה. עם זאת, מאחר שאיסור יצירת אש חדשה ביום-טוב הוא רק מדרבנן, לכן במקום צורך רבים או צורך מצוה, או במקום צער או חולי ואין אש קיימת בהישג יד – מותר לבקש מגוי שידליק אש חדשה[17].
כיבוי והחלשת האש
איסור כיבוי > למרות שמלאכת הבערה הותרה ביום-טוב, כיבוי האש אסור כל עוד לא נעשה לצורך אוכל נפש[18], גם אם נעשה לצורך הנאת הגוף וודאי שלא בכדי למנוע צער, כמו כיבוי אור המפריע לו לישון וכדומה[19]. אפילו במקרה של הפסד ממון, וגם אם נכסיו עולים באש, כל זמן שאין שם חשש של סכנת נפשות – אסור לכבות את האש. ולכן יש ליזהר שלא לזרוק גפרור בוער אלא להניחו בזהירות באופן שיכבה מאליו[20].
החלשת האש > גם החלשת האש היא בכלל כיבוי ואסורה ביום-טוב, שכן כל החלשה של אש מכבה חלקים ממנה[21].
כיבוי לצורך אוכל נפש > כאמור, כאשר מטרת הכיבוי היא לצורך אוכל נפש – הדבר מותר. ולכן, אם כתוצאה מאי כיבוי האש לא יהיה לו מקום אחר לאכול או שלא יהיו לו כלים לאכול בהם – מותר לו לכבות את האש. אך גם זאת רק במקרה שהכיבוי הוא המוצא האחרון והוא לא יכול ללכת לאכול אצל חברו או לשאול כלים מחברו[22].
אם רוצה להנמיך את האש בשביל שלא ישרף התבשיל או המאפה – מותר לו לעשות כן, שנמצא שהנמכת האש היא לצורך אוכל נפש, אך זאת רק במקרה שאין לו אש קיימת בנמצא גם לא אצל שכניו, וכדלהלן[23].
התירו ביום-טוב לצלות בשר חי על גחלים, למרות שתוך כדי הצלייה נוטף מהבשר נוזל המכבה מקצת מהגחלים. ולמרות שאינו צורך חיוני, שהרי יכול היה לצלות באופן אחר, מכל מקום "יש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי הוא חפץ ומתאווה לאכול בענין זה – התירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור, שהרי סופו מבעיר"[24].
גרם כיבוי > ככלל, גרימת כיבוי האש, הן בשבת והן ביום-טוב, לא הותרה אלא במקום הפסד, צורך גדול או צורך מצוה[25]. [אולם יצויין, שמדברי אדה"ז נראה שכאשר מניח דבר שאינו מים, כגון חול, סביבות האש ומונע ממנה לשרוף יותר – לא גזרו בזה לכתחילה משום גרם כיבוי[26]].
#הדלקת וכיבוי חשמל ביום-טוב
הגדרת איסור חשמל ביום-טוב > כאמור, חכמים אסרו ליצור אש חדשה ביום-טוב, ודנו הפוסקים[27] אם הדלקת חשמל נחשבת להולדת אש גמורה או שמא כוח האש כבר קיים בחוטים ואילו הפעלת החשמל אינה אלא תוספת והגברת האש הקיימת[28]. אולם רוב הפוסקים האחרונים הכריעו שהדלקת חשמל נחשבת להולדת אש גמורה[29], וגם מכשירי חשמל שאין בהם חוט להט, לדעת פוסקים רבים הפעלתם אסורה משום איסור מוליד[30].
לפיכך, אסור ביום-טוב להדליק נורה חשמלית או תנור חשמלי וכן להפעיל מכשיר חשמלי, בין אם יש בו חוט להט – מצד איסור מבעיר, ובין אם אין בו חוט להט – מצד איסור מוליד.
ומכאן גם החילוק לעניין הגברת החום או האור, שבמכשירים בהם יש גופי חימום הפועלים באמצעות חוט להט – הדבר אסור, משום שבדרך כלל הדבר נעשה ע"י הדלקת גופי חימום נוספים או כיבוי גופי חימום קיימים והדלקת אחרים, חזקים יותר[31]. אך במכשירים בהם הגברת הזרם נעשית ע"י תוספת זרם לאותו גוף חימום וכן במכשירים ובנורות שאינם פועלים באמצעות חוט להט – אין בזה איסור[32], שכן איסור מוליד אינו נאסר אלא ביצירת דבר חדש בלבד[33].
בהתאם לחילוקים אלו נפרט את ההשלכות לשימוש בתנורים לסוגיהם ובמכשירי החשמל בימינו:
כיריים של גז > כיריים העובדים על גז בלבד – אין להדליק את הגז בחג אלא מאש קיימת בלבד, שכן הדלקת גז נחשבת כיצירת אש חדשה[34]. לאחר שהגז דולק מותר להגדיל את להבת הגז, מאחר שאינו מבעיר בזה אש חדשה אלא רק מגדיל את האש הקיימת[35].
אולם אסור להנמיך את להבת הגז משום איסור כיבוי, אבל אם חושש שהתבשיל יישרף[36] ואינו יכול להדליק להבה אחרת קטנה יותר ולהעביר את התבשיל לשם, מאחר שאין לו אש קיימת וגם לא מצא אצל שכניו – במקרה זה אכן יהיה מותר לו להנמיך את הלהבה הקיימת, מפני שהתירו כיבוי לצורך אוכל נפש[37].
כיריים חשמליות ופלטה חשמלית > מותר להשתמש בחג בפלטה חשמלית וכן בכיריים חשמליות שהופעלו מערב החג או באמצעות שעון, אבל אסור להקטין או להגדיל בהם את מידת החום, שכן כל שינוי במידת החום נעשה בדרך כלל על ידי כיבוי של חוט מלובן והבערתו של חוט אחר במקומו[38].
תנור חשמלי > מותר להשתמש בחג בתנור חשמלי, וכן מותר לפותחו כדי להניח בו את התבשיל ולסוגרו לאחר מכן, או לפתוח בכדי לבדוק את התבשיל ולסגור, שאף שיש בכך משום הבערה וכיבוי, הרי זה חלק מפעולת הבישול ונחשב לצורך אוכל נפש[39]. אבל אסור לסובב את הכפתור כדי להגביר או להנמיך את חום התנור, שכן כל שינוי במידת החום נעשה בדרך כלל על ידי כיבוי של חוט מלובן והבערתו של חוט אחר במקומו[40]. כמובן שאסור להשתמש במצית האלקטרוני לצורך הפעלת הגז אלא להשתמש בגפרור וכדו' שהודלק מאש קיימת.
#פתרונות כיבוי
לאור האמור נמצא שצריכים להשאיר אש דלוקה מערב החג ולא לכבותה עד צאתו, ובחו"ל הרי מדובר ביומיים (והשנה גם באה"ק) ולפעמים בשלושה (כמו בחו"ל השנה), ולהלן יובאו הפתרונות לכיבוי באופן המותר.
לכתחילה מוטב להשתמש עם כיריים חשמליות, את זמן הדלקתם וכיבויים ניתן לכוון באמצעות שעון.
בכיריים של גז – הנוח ביותר הוא להשתמש במתקן ה'חגז' שהוא שעון שבאמצעותו ניתן לכוון את שעת כיבוי הגז קודם ההדלקה[41].
אמנם יש להימנע מהרתחת מים על הגז עד שיגלשו מהכלי ויכבו את הגז אלא במקום הפסד או חשש סכנה באם ישאיר את הגז דלוק, שכן הוא גורם לכיבויים ולא הותר אלא במקום הפסד, וגם אז מותר לחמם מים שצריך להשתמש בהם לבישול או לשתייה או הדחת כלים[42]. לאחר שכבתה הלהבה מותר לסגור את הגז משום סכנה[43].
במקום דחק, כשיש הפסד גדול או חשש סכנה וכן במקום צער או חולי והמוצא האחרון הוא לומר לגוי, מאחר שהוא שבות דשבות מותר לעשות כן ועדיף לומר לו זאת בדרך רמז ולא בלשון ציווי[44].
[1] שמות כ, י.
[2] שם יב, טז.
[3] ויקרא כג, ז.
[4] שוע"ר סי' תצה ס"א.
[5] שוע"ר סי' תצה ס"ב.
[6] שם.
[7] שם ס"ג.
[8] שם ס"ד.
[9] ראה שוע"ר סי' תקיא ס"א-ב.
[10] ראה שוע"ר סי' תקיד סי"ג.
[11] שוע"ר סי' תקב ס"א. ולהעיר שבמג"א סק"א הובאו ב' הטעמים כמחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דמוליד (טעם הראב"ד הל' יו"ט פ"ד ה"א) ומלאכה שיכל לעשותה מבערב (טעם הרמב"ם שם) ואילו מלשון אדה"ז "מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה, וכיון שהיה אפשר לעשות מערב יו"ט אסור לעשות ביו"ט" נשמע שהוא טעם אחד ושני הטעמים הנ"ל משלימים בעצם אחד את השני ואין כאן מחלוקת.
ויתכן שאדה"ז חלוק על טעם הראב"ד, שלדעת הראב"ד הבעיה היא מצד התוצאה – הנולד שהוא מוקצה, ואילו לדעת אדה"ז הבעיה היא בעצם הפעולה דיצירת האש, שהיא דומה למלאכה, וכדמשמע במשנה ובגמ' בביצה (לג, ב), מקור הדברים. וע"ע בט"ז שם סק"א.
אלא שעדיין יל"ע, דכיון שהיא מלאכת אוכל נפש מדוע אסרוה, אלא שמאחר שיכל לעשותה מערב יו"ט אסרוה, וע"ד שכתב הפר"ח כאן בצריכות ב' הטעמים. וע"ע קובץ הערות וביאורים גל' תתקכה ע' 80 ואילך.
ואף שהגבלה זו דדבר שיכל לעשותו מבערב נאמרה דוקא לענין מכשירי אוכל נפש ואילו הבערה היא מלאכת אוכל נפש ממש (כמבואר בסי' תצה ס"ב), שלא נאמרו בה הגבלות אלו (במקום הפסד או חיסרון בטעם, וגם בלא זה הותרה בשינוי – ראה שוע"ר שם ס"ד-ה) – י"ל דאם היתה רק מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יו"ט, היו אסורים מדאורייתא ככל מלאכה ולא רק מצד מוליד, אלא משום שהוא אוכל נפש ממש לא נאסר מן התורה, אלא שאסרוהו חכמים מצד מוליד, ולא התירו איסורם, מאחר דכל שאפשר לעשותו מערב יו"ט אינו בגדר אוכל נפש כ"כ. ויתכן לדמותו להמבואר בסי' תקיא ס"ז גבי הולדת ריח, שכתב אדה"ז, גבי עישון פירות ביו"ט כדי שיקלטו ריח הבושם, שאסור לעשות כן "לפי שאסור להוליד ריח ביו"ט . . שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה. ואע"פ שכל המלאכות הותרו לצורך אכילה, מ"מ הולדת ריח זה אין בו צורך אוכל נפש כ"כ". וי"ל, דהכא נמי, כיון שיכול לעשותו מבערב חשיב כאילו אינו צורך אוכל נפש ולא התירוהו חכמים. ושו"ר סברא כעי"ז בפסקי תשובות סי' תקב הע' 3. וראה להלן הע' 15.
[12] ראה שמירת שבת כהלכתה פי"ג ס"ג. וש"נ.
[13] פסקי תשובות שם סק"א.
[14] ארחות חיים סי' תקב סק"א. כף החיים שם סק"ב ובהרחבה בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' צט. וש"נ.
[15] ראה לעיל הע' 11, שלשיטת אדה"ז טעם איסור הוצאת האש מצד שהיה אפשר להכינה מבערב אינו קשור לדין מכשירי אוכל נפש וכלליו, שעל פיהם ניתן היה להתיר במקרה שכבה (ראה סי' תצה ס"ד לענין שיפוד שנשבר ביו"ט), אלא הוא משום שחכמים לא התירו איסור מוליד מצד אוכל נפש משום שיכול לעשותו מבערב, ולכן לא שייך בזה ההיתרים דמכשירי אוכל נפש. וע"ע מי טל מלאכת מבעיר סי' ג הע' ג. עוד בחומרתו של איסור מוליד – ראה בהמצויין בפסקי תשובות סי' תצה אות י.
[16] שוע"ר סי' תקב שם.
[17] ראה בהמצויין בפסקי תשובות שם בפנים אות א. ובחולה לפעמים יתירו גם ע"י יהודי – ראה שוע"ר סי' שכח סי"ט. ואכ"מ.
[18] ראה שוע"ר סי' תקיד ס"א-ב.
[19] ראה שוע"ר שם ס"ה, זאת משום שהכיבוי הוא בגדר מכשירי אוכל נפש, שלא הותרו לצורך הנאת הגוף – ראה שוע"ר סי' תצה קו"א סק"ד. ואין להקל בזה, בפרט בזמננו, שיש אפשרות לסדר מערב החג את זמני כיבוי האור (ראה שו"ת באר משה ח"ו, קונטרס האלקטריק סי' כז. פסקי תשובות סי' תקיד אות א וסי' תקז הע' 3. וש"נ).
[20] ראה שמירת שבת כהלכתה פי"ג ס"ח.
[21] ראה שוע"ר סי' תקיד ס"א וס"ה.
[22] שוע"ר שם ס"ב.
[23] ראה שוע"ר סי' תקז סי"ב-יד.
[24] שוע"ר סי' תקיא ס"ד.
[25] עיין היטב שוע"ר סי' רסה ס"ח ובקו"א שם סק"ג. סי' שלד סכ"ב-ג. סי' תקיד ס"ח-ט ובקו"א סק"ג. וראה בהרחבה פסקי תשובות סי' תקיד אות ט ובהמצויין שם.
[26] כנראה ברור בלשונו בסי' תקיד ס"ט, שדין זה שונה מהאמור לעיל שכל מה שאסרו גרם כיבוי בדליקה שלא במקום הפסד ודו"ק היטב (כן שמעתי מידידי הרב מיכאל אבישיד שי'). ועוד חזון למועד להאריך בנפק"מ היוצאות מזה להלכה ולמעשה לענין שבת ויו"ט ובדיני גרמא בכלל.
[27] לענין הגדרתו של החשמל בכלל לענין שבת – ראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית מע' חשמל וש"נ. לסיכום תמציתי יחסית בנושא ראה פסקי תשובות (מהדורה חדשה) סי' רעז אות ד ובהמצויין שם.
[28] ראה שרי המאה לבעל ערוך השולחן ח"ה ע' קיד. שו"ת אבן יקרה ח"ג סי' קסח. שו"ת משפטי עוזיאל ח"א סי' יט.
[29] ראה שו"ת אחיעזר ח"ג סי' ס. שו"ת צפנת פענח ח"א סי' רעג. שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' נא. שו"ת ישכיל עבדי ח"ד סי' כז. ובהרחבה שו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ פ"ו. שו"ת יביע אומר ח"ב סי' כו. ועוד.
לדעתם, הזרם הקיים בחוטים אינו אש, ורק ע"י חיבור הנורה או גוף החימום אל הזרם נהפך הזרם לאש ונחשב למוליד אש חדשה.
[30] ראה שו"ת בית יצחק יו"ד מפתחות לסי' לא. שו"ת אחיעזר ח"ד סי' ו. שו"ת צפנת פענח סי' קו. שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' טו. שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט.
[31] ראה פסקי תשובות סי' תקב אות ב.
[32] לפי שו"ת מנחת שלמה שם. שו"ת יביע אומר ח"א סי' יט אות ט. ובנדו"ד – ראה פסקי תשובות שם ובהע' 10.
[33] ראה ביצה כג, א: "התם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא, הכא אולודי הוא דקא מוליד ריחא". ובשו"ע סי' שכב ס"ה. מג"א סי' תקיא סק"י. שוע"ר שם ס"ז ובקו"א שם סק"א. וראה שו"ת מנחת שלמה שם. שו"ת שערי ציון ח"א סי' יא.
[34] ראה שו"ת מחזה אברהם סי' מב. שו"ת באר משה ח"ח סי' רלב. פסקי תשובות סי' תקיד הע' 2 ובהמצויין בנטעי גבריאל הל' יו"ט פ"כ ס"ט.
[35] שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' נ. שמירת שבת כהלכתה (מהדורה חדשה) פ"א הע' פח.
[36] ולא שיחרך במקצת או שחושש שתפוייח הקדרה – שמירת שבת כהלכתה שבהערה הבאה.
[37] ראה בהרחבה שו"ת אגרות משה ח"א סי' קטו. ח"ד סי' קג. שמירת שבת כהלכתה פי"ג ס"י. וראה פסקי תשובות סי' תקיד אות ב. וראה שם שיטות המקלים בזה, שהרוצה להקל כמותם יש לו על מי לסמוך בשעת הדחק.
[38] שמירת שבת כהלכתה (מהדורה חדשה) פ"א סל"ג.
[39] ראה שמירת שבת כהלכתה שם סל"ו ובהערות שם. וש"נ.
[40] שם פי"ג ס"ג וס"י.
[41] ראה בהמצויין בפסקי תשובות סי' תקיד אות ט.
[42] ראה שמירת שבת כהלכתה פי"ג סי"ג ובהערות שם. פסקי תשובות שם אות י ובהערות שם.
[43] שמירת שבת כהלכתה שם סי"ד ופסקי תשובות שם הע' 59. ואין בזה משום מוקצה, כיון שדינו כגרף של רעי.
[44] ככל שבות דשבות, שהתירו בכגון דא. ולא החמירו בזה אלא במקום דליקה, שהאדם בהול על ממונו – ראה שוע"ר סי' שלד סכ"ה. ויש עוד להאריך בשיטות הפוסקים בזה. ואכ"מ. וע"ע פסקי תשובות סי' תקיד אות א ובהמצויין שם.